תמונות ששלחו ניצן והילה בחבילה במהלך צוק איתן
תמונות ששלחו ניצן והילה בחבילה במהלך צוק איתן
בתקופת צוק איתן ארגנו עם ילדי הגן להכין חבילות לחיילים, חבילות הכילו כמובן ממתקים ודברים מתוקים וציורים שצירו ילדי הגן לחיילים, אנחנו הכנסנו למעטפה שני ציורים של ניצן והילה האחיות של גיא וביקשנו שיגיעו לגיא באופן אישי, ואכן הן הגיעו אליו בתוך בתופת וההמולה שהיתה אז בעזה, חברים מהצוות סיפרו שגיא היה מאושר מהציורים אבל בשלב מסוים הם הלכו לאיבוד, אבל גיא לא ויתר ובמשך יום שלם חיפש אותם בכל מקום, לצערי גיא לא מצא את הציורים, ולהבנתי מחבריו גיא היה עצוב מאוד שלא מצא אותם, ואפילו שם בתופת הנוראית הזכרון מהבית קיבל משמעות עמוקה וחשובה עבורו.
זכרונות מהילדות
כשגיא היה תינוק עברנו לשכונת בת גלים בחיפה בעקבות לימודי הרפואה של דנית בטכניון, לגיא היו אופנים קטנות עם גלגלים צהובים וסל פלסטיק ירוק עם האופנים היה נוסע ברחבי השכונה, אני זוכר שבחורף כשהיה בן שנתיים גיא רכב באופניים ואספנו חלזונות שיוצאים לאחר הגשם, אספנו חלק בסל האופנים והנכנו אותם על עלים כדי שיהיה להם מה לאכול, גיא הסיע את החלזונות ברחובות השכונה ובערב השארנו את האופניים בסלון, גיא השכיב את החלזונות לישון והתארגנו לשינה. אבל כשקמנו בבוקר החלזונות כבר לא היו בסל האופנים, חיפשנו בכל הבית.. אבל את החלזונות לא מצאנו. זה לא הפריע לנו להביא חדשים למחורת אבל אז כבר שמנו אותם בקופסת פלסטיק עם חורים במכסה, גיא ריחם עליהם ולמחורת בבוקר שחררנו אותם בחצר הבית. בבת גלים היתה חנות צעצועים שהיתה שייכת למוכר זקן וגיא היה מוקסם מהצעצועים ובכל פעם שעברנו ליד החנות, גיא היה עומד ומתבונן בצעצועים מבעד לשמשה, מהר מאוד התחברנו למוכר הזקן ומידי פעם נכנסנו לחנות וקנינו עוד צעצוע קטן. גיא מאוד אהב צעצועים גם כשגדל, ובכל פעם שחזרתי מחו"ל הבאתי לו צעצוע קבוע (חוץ ממלא מתנות אחרות) וזה סקייטבורד קטן שמשחקים אתו עם האצבעות, אני זוכר כיצד גיא היה יושב על הריצפה ומשחק בסקיטבורד ובאצבעות הקטנות היה מרים את החלק הקידמי ומקפיץ את הסקיטבורד באויר ונוחת חזרה לריצפה וכך במשך שעות הוא שיחק, ולמעשה גיא שיחק בהם עד שהתגייס לצבא. נזכרתי בזה לפני זמן לא רב כשהיינו בספרד ונכנסנו לחנות צעצועים, ראיתי שם סקייטבורד אצבעות והיה לי דחף כמעט בילתי נשלט לקנות את הסקיטבורד.. בסוף לא קניתי לפני כמה ימים בדרך חזרה מחדר הכושר עברתי בגינה הגדולה בשכונה וראיתי שהחליפו את כל המתקנים ונזכרתי במגלשת המכשפה הגדולה שהיתה שם פעם, זו היתה מגלשה סגורה בצורת גליל שהיא מתעגלת בסיבוב וכמה פיתולים, גיא היה נוהג לגלוש ואני המתנתי לו למטה בפתח המגלשה ובעודו גולש היתי צוחק צחוק מכשפה ומאיים לאכול אותו כירד, לעיתים גיא היה עוצר באמצע וממתין ואני הייתי מזדחל במעלה המגלשה ומושך אותו ברגל ואז גם אוכל אותו (כיאה למכשפה), לפעמים גם טיפסנו בחלקה החיצוני העליון של המגלשה עד לעלה ושם ישבנו והבטנו בגינה ובשאר הילדים שמשחקים. גם את המגלשות כבר החליפו, ונזכרתי שנדנדתי את גיא כשהיה קטן, היה לנו משחק כזה שחזרנו עליו בכל פעם שהתנדנדנו בנדנדה.. סיפרתי לגיא שבצעירותי הגעתי לטירה גדולה באמצע המדבר, הדלת חרקה כשפתחתי אותה ונכנסתי לבית גדול וחשוך, בקצה היו מדרגות צרות שהובילו למרתף.. לקחתי נר שהיה שם וירדתי במדרגות, צעד אחרי צעד.. ולפתע... ואז החל המשחק, כל אחד אמר משפט וככה המשכנו את הסיפור וכל פעם יצא סיפור משעשע אחר. אבל היה עוד משהו כייפי בנדנדות האילו, כשאני הייתי ילד אהבתי להתנדנד עד שיא הגובה ומשם לזנק ולקפוץ מהנדנדה ובכל פעם לסמן את המרחק שעברתי בקפיצה, לימדתי את גיא את המשחק הזה ובילינו שעות ארוכות בקפיצות וריחוף באוויר מהנדנדה כשגיא היה ילד הוא שיחק כדורסל בקבוצת הילדים של מכבי תל אביב, למרות היותו גבוה מכולם הוא היה קצת מגושם והתקשה במשחק, אבל גיא החליט שישתפר והתאמן בקאנטרי בקליעה לסל, ובנוסף לאימונים של מכבי, הוא התאמן לבדו במגרש הכדורסל בהדר יוסף. אני והורים נלהבים אחרים ליוונו אותם באימונים ויום אחד הציע המאמן שנשחק ההורים מול הילדים.. התחלנו לשחק והופתענו מיכלות המשחק של הילדים, סופו של המשחק היה שהילדים ניצחו אותנו.. גיא ניגש אלי ואמר "לא נורא אבא בפעם הבאה אתם תנצחו" כשגיא היה ילד נהגתי לספר לו סיפורים לפני השינה עד שנירדם, היו לי כמה ספרים של סיפורי המתולוגיה היוונית שאותם אהב גיא במיוחד, אחד הסיפורים שגיא הכי אהב היה על פגסוס. פגסוס, היה סוס עם כנפיים שנולד מהדם של ראשה של מדוזה. ולאחר לידתו, פגסוס עלה לשמים והתיישב בין הכוכבים. בלרופון שהיה גיבור יווני ניסה לרכב על פגסוס עד להר האולימפוס, מקום מושבם של האלים. כעונש על יהירותו, זאוס גרם לנפילתו ופגסוס המשיך את דרכו לשמים והפך לקבוצת כוכבים. סגירת המעגל בהקשר של פגסוס היתה בשנת 2016. במהלך השירות הצבאי נהכנו מידי פעם לרוץ יחד בשבתות והחלטנו לעשות מרתון יחד לאחר השירות. לצערי נאלצתי להמשיך ולקיים את ההסכם לבדי, ושנתיים לאחר שגיא נהרג רצתי מרתון. הרגשתי צורך להנציח את הארוע בקעקוע על בשרי ובחרתי בפגסוס. פגסוס הינו סוס, חיה אצילית, חכמה וכמובן מהירה כברק ומכאן קשורה לריצת המרתון. הכנפיים של פגסוס, ככנפי המלאכים בשמיים אליהם הצטרף גיא. ובקעקוע יש תמונה של פגסוס במגמת תעופה כלפי מעלה בדומה לנשמתו של גיא שעולה השמימה אך מצד שני מביט כלפי מטה מתוך דאגה וזכרון לכל מי שהשאיר מאחוריו, הזכרון של המשפחה.. של החיים.. של החברים ושל כל מי שנגע בו במהלך חייו. בילדותי כשהיתי בערך בן 14 אבא שלי הביא לי חץ וקשת, היא היתה שייכת לחבר של אבי שהביא לי את הקשת בהשאלה, אני זוכר שהלכתי למכון ויצמן והעליה במדרגות האחוריות לבריכה היתה בנויה על מערום אדמה גדול בגובה רב, לקחתי ארגז קרטון ויריתי בארגז ממרחק של כעשרה מטרים ולשעה קלה הייתי רובין הוד במסעותיו למען העניים. כשגיא גדל בערך בגיל שבע הלכתי לחנות נשק בתל אביב וקניתי קשת מקצועית לנוער בצבע כחול ומספר חיצי אימון, גיא אהב מאוד את הקשת, ובכל טיול שיצאנו גיא לקח את הקשת והחיצים ותמיד ירה למטרות בשדה או ברחבת דשא גדולה, המטרות היו בעיקר ארגזי קרטון או מערום עצים, גיא הפליא בדיוק הירי שלו ובמשך זמן הפך לקלעי מצטיין.
סיפורים על גיא - אזכרה 2015
בסיום השבעה ובשלושים סיפרתי על גיא בעיקר ממש שלמדתי מהחברים לצוות. והמאפינים העיקריים שאפינו את גיא היתה דבקות במטרה וחברות. גיא לא היה הכי טוב בהכל, כשהגיע למגלן למקום ששכנו בו אריות גילה שהוא בין הרצים הבינונים וגם התקשה בטיפוס בחבל אבל בכשר ההתמדה והרצון גיא שיפר את היכולות שלו ערך מדסים רבים, התאמן רבות בטיפוס בחבל, ויתר על ההמבורגרים והחל לאכל בריא ואכן עשה קפיצה מרשימה במהלך המסלול. גם בניוטים בהתחלה הרבה להתברבר אבל השקיע רבות בלימד והשתפר.. גם זכורה לי שיחת הטלפון שהתקשר למחרת ניווט הבדד הראשון, גיא הגיע בין הראשונים לנקודת הסיום והמפקדים אמרו לו בפליאה "אלגרה מה אתה עושה פה" גיא הצליח להתגבר על הקשיים שלו בזכות רצון כביר, התמדה וחוסר וויתור לעצמו. גיא היה חבר טוב ונאמן ושמעתי מספר סיפרים מרגשים מחברים לצוות שסיפרו לי על קר רוחו וכיצד עזר להם ומשך אותם בעיתות משבר. אבל רציתי לשתף אתכם במספר סיפורים פשוטים והבזקי חיים שקצת יאירו את גיא באור שאולי לא מוכר לכם. באחד מסופי השבוע כשגיא חזר הביתה הוא יצא לרוץ לבוש בחולצה סגולה האהובה עליו של סוף המסלול, גיא סיים את הריצה בסמוך לקניון רמת אביב ליד הבריכה והחל בתרגילי מתיחות. בסמוך אליו ילד קטן השתעשע במבט על הדגים תוך טבילת היד במים, לפתע החליק הילד למיי הבריכה, ברגע זה גיא קפץ ורץ לחלץ את הילד מהמים, ומיד הוריד את חולצת סוף המסלול הסגולה שלו ועטף בה את הילד הרועד, חיבק אותו וחיפש את הוריו של הילד, הילד נשאר עם החולצה של גיא כי גיא לא רצה שלילד יהיה קר. וששאלנו את גיא למה לא לקח את החולצה, ענה "זו רק חולצה" ואחר כך היה טרוד יום שלם איך הוא לא צפה מראש שהילד עלול לפול למים והחליט שמרגע זה כל הזמן יביט סביב וינסה לאמוד סכנות אפשריות. בהזדמנות אחרת גיא חזר הביתה מהבסיס באוטובוס והתשתרע על הספסל הפנוי מוטש מהאימונים המפרכים, לפתע שמע מאחוריו קולות צחוק והתעללות קשים, הוא קם וראה בקצה האוטובוס ילד שמן שיושב בקצה הספסל כאילו מבקש להעלם ומסביבו מספר ילדים שהציקו קיללו והיכו את הילד השמן, גיא זינק מימקומו העיף בכח את הילדים המתעללים והתישב ליד אותו ילד שמן, ואז סיפר גיא לאותו ילד, " אתה יודע? גם כשאני הייתי ילד קטן היתי גדול מכולם ושמן מכולם וגם לי הציקו בילדותי, אבל התאמנתי והתחזקתי והפכתי לחייל קשוח וחזק... תתבנן בי רגע, אתה גם יכול כשתגדל תהיה חזק..." וגיא נשאר שם ושוחח עם הילד השמן עד שירד מהאוטובוס. המשפחה היתה חשובה לגיא מאוד והאירועים המשפחתים היו עבור גיא בחשיבות עליונה. הפעם הלפני אחרונה שראינו את גיא היה ביום ההולדת של נועה שערכנו לבני כיתתה, בערך חודש לפני יום ההולדת גיא ביקש לצאת אך נענה בשלילה, וכך המשיך לבקש באופן תדיר עד שקיבל אישור ביום שישי בצהרים היום בו נערכה יום ההולדת. גיא הגיע ליום ההולדת בשעה ארבע אחר הצהרים מאושר שהצליח להגיא וגם אנחנו הינו מאושרים בכך, זו היתה מתנת יום ההולדת שלו, הוא עזר וארגן, סידר את המחצלות וארגן את הכיבוד וגם הניף את נועה בכסא תשע פעמים, ובשעה שבע כבר נסע חזרה לכיוון הבסיס אבל אותן שעות קצרות וקסומות שעבורן גיא נלחם במשך חודש יזכרו לנו בתודעה לתמיד, וגם הראו עד כמה היה לו חשוב הקשר המשפחתי ועד כמה הלך רחוק רק כדי שלנועה יהיה טוב. בכל סוף שבוע שגיא הגיע הביתה היתה חגיגה מבחינה קולינרית ודנית תמיד עמלה על ארוחת ערב כיד המלך. אבל פעם אחת דנית היתה עסוקה ולא הספיקה להכין ארוחה (בטח אתם חושבים איפה היתי אני...) בכל מיקרה גיא לא ויתר והחליט לעשות על האש, הוא הדליק את המנגל על עדן החלון והניח עליו את הבשרים, הרוח המערבית נשאה את העשן לתוך הבית ובמהירה הבית התמלא כולו עשן, גיא לא ויתר וניסה להלחם עם רוח נגדית ממאוורר שהציב ליד המנגל, בכל מיקרה למרות שבבית היה עפוף עשן היתה ארוחת ערב מדהימה. להכנת הארוחה התכנסו כולם יעלי מאיה ונועה והכינו את השולחן, הכינו סלט ענק והכינו ארוחת ערב לתפארת. וכל זאת בזכות נחישות שאפינה את גיא והוא לא ויתר על מה שחשוב לו. בתקופת צוק איתן ארגנו עם ילדי הגן להכין חבילות לחיילים, חבילות הכילו כמובן ממתקים ודברים מתוקים וציורים שצירו ילדי הגן לחיילים, אנחנו הכנסנו למעטפה שני ציורים של ניצן והילה האחיות של גיא וביקשנו שיגיעו לגיא באופן אישי, ואכן הן הגיעו אליו בתוך בתופת וההמולה שהיתה אז בעזה, חברים מהצוות סיפרו שגיא היה מאושר מהציורים אבל בשלב מסוים הם הלכו לאיבוד, אבל גיא לא ויתר ובמשך יום שלם חיפש אותם בכל מקום, לצערי גיא לא מצא את הציורים, ולהבנתי מחבריו גיא היה עצוב מאוד שלא מצא אותם, ואפילו שם בתופת הנוראית הזכרון מהבית קיבל משמעות עמוקה וחשובה עבורו. גיא היה מלא תושיה, בחורף שלפני הגיוס נסענו כולנו לחרמון, אנחנו הגדולים גלשנו בסקי והבנות הקטנות השתעשעו בשלג עם דנית, בסוף היום רצינו לרדת לחניון התחתון לקחת את המכונית ולסוע הביתה, המתנו ארוכות להסעה אך מישום הקרח על הכביש לא היתה הסעה וירדנו כל הדרך הרגל, הדרך היתה ארוכה הינו עייפים כולנו וקפואים מקור, גיא ואני לקחנו את הבנות הקטנות על הכתפים והזדחלנו לאיטנו במורד הכביש. לאחר שעה קלה הגענו לחניה ושם התמוטטנו משום שהמכונית לא נמצאה.. חיפשנו וחיפשנו עם התיקים והקטנות על הכתפים, הינו עייפים וקצת מיואשים. ובנקודה זו ראינו כמה גיא הוא גבר שאפשר לסמוך עליו, הוא הניח אותנו בצד והחל לרוץ בין החניונים הסמוכים בחיפוש אחר המכונית עד שמצא אותה בחניון סמוך, אכן גבר לעניין שיודע לטפל במצב, לצאת החוצה מהסיטואציה, ולפעול לפתרון המצב אהבתו של גיא לחלש ולחיות נכרה בו עוד מהיותו קטן, עוד בהיותו בגן השתוקק גיא לגדל כלב, אך נאלץ להמתין עד שדנית תסיים את תקופת ההתמחות, ואכן ברגע שסיימה דרש גיא את שלו ולכן נחפזנו ביום שישי בצהרים ממש לפני הסגירה לצער בעלי חיים, היו שם המון כלבים וכולם נבחו וקפצו בעצבנות, והינה בפינת החצר שכבה במנוחה כלבת לברדור גדולה כבת שנתיים, גיא הלך אליה ליטף אותה והכריז שאותה הוא רוצה, עובדת המקום נסתה לשכנע אותו לקחת כלב קטן יותר מישום שהלברדור שקלה 40 קילוגרם והיתה כמעט יותר גדולה מגיא, אבל לא ניתן היה לשכנע את גיא, זו היתה אהבה ממבט ראשון וכך מצאה בוני את מקומה בחדר שלו, גיא תמיד טיפל בה במסירות לקח אותה לבדו לטיפולים אצל הווטרינר וגם מידי פעם לרכיבה על אופנים. ולמעשה עד היום בוני ישנה אצל גיא בחדר, בחלל שבין המיטה לטלוויזיה. היום היא כבר זקנה ונעה לאיטה אבל אני בטוח שעדיין מחכה בסבלנות שאופינית רק לה שגיא יחזור מהצבא. כשהגיע הביתה מהצבא רצה כאילו לבלוע את העולם בזמן הקצר שעמד לראשותו, הוא היה מגיע הביתה זורק את התיק הכבד בחדר שכל כך אהב, והתחיל לתכנן את מה שיעשה, גיא אף פעם לא ויתר על ריצה לאורך החוף, נסיעה באופנים בלילה ותמיד מצא זמן להיות עם האחיות, לרדת אתם לשוסטר לאכל, לקחת את הבנות הקטנות לגינה או לבריכה, וכמובן הספיק להיות עם החברים והחברה.
סיפורים שנשקפו מארון הבגדים - אזכרה 2016
עברו שנתיים מאז שגיא נהרג, שנתיים של התמודדויות לא פשוטות, שנתיים של לנסות לאחות את הקרעים... שנתיים של לנסות לראות איך ממשיכים... שנתיים של שמירה על מה שנישאר, על מה שחשוב באמת, על המשפחה החדר של גיא נשאר כמעט בשלמותו, תכולת הארון נשארה, הטלוויזיה, האופנים התלויים על הקיר, המיטה הזוגית, הדלת עם הציורים, תמונת הים שצילם פעם סבא נורברט תלויה על הקיר, המחשב.. הכל נשאר אותו דבר, רק בשינוי קטן, חסר בו קול הצחוק המתגלגל, חסר בו קולות משיחות הטלפון של גיא עם חברים, חסר בו ריח הבשמים הרבים שהיו לגיא בהם התבשם לפני יציאת יום שישי.. חסרה בו הנשמה... הבית חסר את ריח הבישולים שדנית נהגה להכין ביום שישי לפני שגיא הגיע מהצבא, חסרות השיחות סביב השולחן על נושאים שבינו לבינה, חסר העיצות של אח בוגר, חסר... בעיקבות החוסר החלטנו לפני מספר חודשים לעבור דירה, מצאנו דירה מתאימה בשכונה ואף קונים לדירה שלנו, ויום לפני שחתמנו על קנית הדירה דנית שאלה אם אני שלם עם המעבר, עניתי לה שלא, משום שקשה לי שמה שישאר מגיא הוא רק ארגז עם כמה חפצים מאוחסן במחסן.. וזה היה הרגע שבו הבנו שאנחנו לא יכולים לעזוב את הדירה והתחלנו בתוכניות שיפוץ והתאמת הדירה לצרכים החדשים שלנו. זרקנו בערך מחצית מתכולת הבית שלנו, אין סוף של פריטים שאין בהם כל צורך, שנאגרים במשך השנים ואני פניתי לסדר את החדר של גיא נכנסתי לחדר של גיא וחשבתי מאיפה להתחיל, פתחתי את ארון הבגדים שבחדרו והבטתי פנימה והחלטתי להתחיל בנעלים, המון זוגות היו שם וכל נעל פתחה עוד זכרון, נעלי כדורסל של נייק שהבאתי לגיא מארצות הברית... גיא עומד שם במגרש הכדורסל ומתאמן בקליעה לסל, עושה סיבוב וצעד וחצי.. עוד מעט מגיעים גם שאר השחקנים, המאמן, והאימון מתחיל, אימון של הנערים במכבי תל אביב. ליד הנעלים היה מונח כדורסל מקצועי מעור שקניתי לגיא, גיא שיחק כדור סל תקופה מסוימת במכבי תל אביב, כדור כבר שחוק מרוב כידרור, בהתחלה לגיא היה קצת קשה באימונים ולא היה בין הטובים בקבוצה אבל הוא מאוד רצה ולא רצה לוותר... ולכן לקחנו לגיא אימונים פרטים בכדורסל במקביל לאימונים שלו במכבי תל אביב, גיא מאוד אהב את האימונים ומאוד השתדל לשפר את היכולות שלו, ולאט לאט הלך והתחזק, יכולת הקליעה השתפרה, הבנת המשחק השתפרה וזה נתן לגיא הרבה סיפוק ואמון בכח שלו וגם תרם לבניית ההבנה שהצלחה הרבה פעמים הינה תולדה של רצון, מחויבות ועבודה קשה. עוד כמה זוגות נעלי ספורט לבנות... כשגיא בערך בן 16 היחה לו חולשה לנעלי ספורט לבנות, חיפשנו בארץ אבל לא מצאנו במידה שלו וכשהייתי בארצות הברית עברתי מחנות לחנות, מקניון אחד לאחר ובנסיעה אחת חזרתי עם ארבע זוגות נעליים לבנות הייתי מאושר שמצאתי וגיא היה מאושר כשקיבל אותן וזוג אחד אף לא לבש וכששאלתי אותו למה? הוא ענה שהוא כל כך אוהב אותן שלא רוצה שיתבלו ושמר אותן לארועים מיוחדים סנדלים של שורש שחוקים, נעלי צבא אדומות, נעלי הליכה מקצועיות שהזמנתי עבורו מ ebay ששימשו אותו בצבא אחרי שסיימו את המסלול. בהיתי קצת בנעלים וניסיתי לקרוא את הסיפור מאחוריהן, נעלים שחוקות לגמרי, הסוליה שחוקה והעור העבה מכוסה קטמים ושריוטות, קצה השרוך פרום והנעלים סיפרו... פעילות צבאית עמוסה, אימונים מפרכים, שכיבה במארבים.. הלוואי והנעלים היו יכולים לספר קצת יותר. שישה זוגת של נעלי ריצה חלקן כבר מרופטות וחלקן חדשות, את הנעלים האילו גם ראיתי בתמונות של המדסים בצבא, וגם בסרטים של דותן באימונים לפני הצבא. אני זוכר את השעות שביליתי באינטרנט לקרוא על הנעלים ולבחור לגיא את הדגמים שיתאימו לו... באחד הערבים רצנו יחד יעלי גיא ואני ותוך כדי ריצה דברנו על סגנון הריצה, ואיך צריך להיות מנח הרגל בריצה ואני זוכר שהתבוננתי בנעל של גיא כשהוא מדגים את תנוחת הרגל כפי שלמד מהאורטופד בצבא. ועכשיו מונחות שם ללא תנועה, הן סיימו את השימוש שלהן בעולם הזה הבטתי בארון והוצאתי את הבגדים, הנחתי אותם בערימה והתחלתי במיון. את החולצות של אברקרומבי הנחתי בצד.. בטיסות שהיו לי לארצות הברית נהגתי להגיע ביום ראשון וכנחתתי כבר היתי בכיוון של האוטלט או הקניון הקרוב.. אהבתי את חנוית הבגדים וביליתי שעות ארוכות בחיפוש בערמות הבגדים למצא את הצבע הנכון, את המידה המתאימה וכל בגד זכה לתשומת לב אישית.. האם יתאים לו? האם גיא ילבש את החולצה? האם יש לו כבר צבע כזה.. כל פריט לבוש הוא לא סתם פריט.. הוא נרכש באהבה, בתשומת לב מיוחדת, מתוך מטרה לשמח. ועכשיו כל החולצות מונחות בערימות נכנסות לשקיות ובתקווה שישמחו נערים אחרים שילבשו אותם, בלי לדעת את העבר שלהם ומי לבש אותם קודם לכן. עמוק בתוך הארון מצאתי את בובו, בובת דובי עם בגד אדום וראש לבן. כשגיא היה פעוט הוא היה מחובר לבובו, ובזמן שמצץ את הבוהן אהב אותו וחיבק אותו וליטף את האוזן והאף של בובו באצבעו הקטנה וחיוך של רוגע ושלווה בצבצו בפניו של גיא. בובו ליווה את גיא לכל מקום ואף זכה למקום של כבוד כשגיא רכב על האופנים. הבטתי בבובו דובי מבד, כשפניו מלאי תיקונים וטלאים שתפרתי במשך השנים רק כדי לשמור על בובו כמה שיותר זמן.. כל עוד גיא היה זקוק לו בתא העליון של הארון מצאתי קופסאת פלסטיק ירוקה מלאה בחיילים קטנים מפלסטיק, פשפשתי שם ומצאתי חייל פלסטיק אחד בצבע ירוק כהה שהיה קצת גדול יותר משאר החיילים ועם רגל אחת שבורה, הוא החייל שגיא אהב מכולם, הקופסא מלאה בחיליי פלסטיק קטנים, גיפים וטנקים קטנים, גיא אהב לסדר אותם בקבוצות אחד מול השני ובמשך שעות היה מזיז חיילים ממקום למקום כאילו מתכנן ומתרגל קרב גדול, והחייל חסר הרגל היה המפקד שפיקד ביד רמה על החיילים. בשקית פלסטיק לבנה מצאתי את ציוד הסקי, מכנסי סקי חומות, גרבי סנאבורד וכפפות סנאובורד שחורות. לקראת בר המצווה טסנו גיא ואני לצרפת לקלאב מד ללמוד גלישה, גיא בחר בסנאובורד ואני איתו, גיא גלש מדהים מהרגע הראשון ובתום היום הראשון נשאר עוד שעה עם חבר והם גלשו בסמיכות למלון. לי לקח בערך שלושה ימים עד שהגעתי לרמה של לא להתרסק בסקי, בהתחלה כל הזמן נפלתי, הגוף כבר כאב והרגליים היו מכווצות, חשבתי לפרוש בנקודה מסויימת אבל חשבתי לעצמי שאני לא יכול לאכזב את גיא ובכלל איזה מסר זה לילד שמוותרים.. אז המשכתי ולקראת סוף היום השלישי סוף סוף תפסתי את העיקרון ואז במשך יומים גלשנו בכל מורד אפשרי, היתה חוויה מקסימה של אבא ובן, לבד במרוץ אחר כייף. אילו ימים קסומים שלא אשכח לעולם. בארון למטה היה תיק גדול שחור, פתחתי אותו בזהירות ומצאתי את ציוד הפייטבול, כשגיא היה בערך בן 16 היה לו חלום לרובה פייטבול ולא הצלחנו לקנות בארץ, בנסיעה לארצות הברית נכנסתי למספר חנויות ספורט עד שמצאתי רובה שמצא חן בעיני, פרקתי אותו לחלקים עטפתי כל חלק בחולצה ופזרתי בין המזוודות בתקווה שלא ימצאו בכניסה לישראל, והמתנתי בציפיה דרוכה כל הטיסה לראות את האושר של גיא כשיקבל את הרובה... גיא היה מאושר ומיד ירד לשדה בגלילות כדי להתאמן בירי.. שבוע לאחר מן נרשם למטווח הפייטבול והחל התאמן בקבוצה. יום אחד ראיתי את גיא חוזר עם רובה בצבע אדום שחור, רובה אחר... וכששאלתי אותו לפשר הדבר גיא ענה שהוא מכר את הרובא שהבאתי וקנה ממשהו רובה פיטבול אוטומטי.. קצת התאכזבתי.. אבל כשראיתי את החיוך שלו הבנתי שהוא מבין הכי טוב מה נכון עבורו, ושמחתי בשמחתו. פתחתי את מגירת הנעלים השמאלית ושם היו המון פריטים אישים של גיא, סקטבורד אצבעות, כדורי בייסבול כפפת בייסבול, אקדח אויר, שוריקן וסכין הטלה, רובוטריק – רובוט שהופך למשאית את סכין ההטלה והשוריקן (מי שלא מכיר זה כוכב מתכת שמטילים על מטרה) קניתי בחנות ספורט בטאיוון, מצאתי את זה במקרה כשהסתובבתי בין החנויות וכשראיתי את זה ידעתי שאנ חייב לקנות עבור גיא. את סכין ההטלה הטלנו שנינו על הארון והיה קצת מאכזב כי הוא לא תמיד נתקע ולא הגענו לדרגת מומחיות סבירה, אבל כמה חודשים מאוחר יותר גיא שלח לי סרטון שלו שהוא מטיל את השוריקן על עץ בחורשה והוא אכן הגיע לדרגת אומן בהטלה. את הקשת הכחולה ראיתי בקצה החדר, מונחת ליד אלת הביסבול. מאז שגיא היה קטן הוא אהב מאוד את הקשת, ובכל טיול שיצאנו גיא לקח את הקשת והחיצים ותמיד ירה למטרות בשדה או ברחבת דשא גדולה, המטרות היו בעיקר ארגזי קרטון או מערום עצים, גיא הפליא בדיוק הירי שלו ובמשך זמן רב היה יורה. לאחר שגיא התגייס היתה לי תוכנית לקנות לגיא רובה קשת לקראת השחרור מהצבא, התחלתי ללמוד את הנושא באינטרנט... מי הן החברות המובילות, אילו דגמים יש... אבל לצערי לא הגענו לשחרור של גיא והתוכנית לקנות רובה קשת כפי הנראה כבר לא תצא לפועל. במגירת הנעלים היה גם תיק גדול שקצת הקשה עלי לפתוח את המגירה, פתחתי את התיק ומצאתי ארבעה מחבטי טניס, אחד שלי שניים של גיא ואחד של יעלי, האמת שכבר שכחתי שהיו כל כך הרבה. התחלנו לשחק יחד טניס במגרשי הקאנטרי כשגיא היה עוד בבית ספר יסודי, בעיקר ימי שבת בבוקר, אני לא שחקן מי יודע מה, וגם גיא היה בתחילת דרכו אבל מאוד נהננו לחבוט בכדור ולהעביר כדורים ארוכים מצד לצד, אף פעם לא שחקנו על נקודות, אלא תמיד רק להתמסר מצד לצד, גיא התקדם ואף שיחק בקבוצה בהרצליה, ליווינו אותו אף לכמה תחרויות, אבל הטניס היה בעיקר לכייף. אני זוכר שיעלי היתה אז ילדה קטנה בגיל הגן ותמיד רצתה להצטרף גם, יעלי היתה ילדה ובקושי הניפה את המחבט ולכן קניתי לה מחבט לילדים, ויעלי ליוותה אותנו בכמה ימי שבת בבוקר למגרשי הטניס והיתה מאושרת כשהגיעה תורה לעלות למגרש ולשחק אתנו בשקית כתומה מצאתי את חליפת הגודו בילדותו התאמן גיא בקרטה אצל גיא סקורניק, בקנטרי גימל, אני זוכר אותו ילד קטן בחילפה לבנה מנופף בידים ובועט ומאושר, זוכר שהוצאנו תמנות מהאינטרנט של תנוחות ותרגילים לפיהם גיא התאמן לפני מבחני החגורה, חגורה לבנה עם שני פסים כתומים כמה גאה היה גיא בשני הפסים הכתומים…, גיא גם התאמן בקרב מגע בכתה יב וכשהגיע למגלן התאמן בקרב מגע במסרגת האימונים השגרתים של היחידה, הכשרון שלו בתחום בא מיד לביטוי ובאליפות צהל בקרב מגע שנערכה במאי 2013 זכה גיא במקום ראשון אישי וגם ,תרם לזכיתה של יחידת מגלן במקום הראשון יחידתית. אני זוכר את הטלפון של גיא לאחר התחרות, " אבא לא תאמין זכיתי במקום הראשון באליפות צהל בקרב מגע" הוא היה באופוריה וכל כך שמח על ההשיג המדהים. עוד המון זכרונות היו אגורים שם בארון הבגדים וכל חפץ מספר סיפור קטן, מספר זכרון קטן, בין ים הזכרונות שטבועים ונצורים בנפשנו
סיפורים על גיא - אזכרה 2019
אחת הדילמות הקשות היא מה לספר לניצן והילה שהיו פעוטות בנות חמש, האם להגיד להן שנשמתו של גיא מרחפת לה ומלווה אותנו תמיד או האם לתאר את החידלון והאין.. בחרנו לספר את מה שאנחנו מאמינים בו ותארנו בפירוט את תהליך המוות, התהליך שעובר על המת בקבר.. גיא לא חושב יותר, לא מרגיש יותר, לא חש רעב או קור יותר והוא פיזית פשוט חדל להתקיים. אבל מספר שבועות לאחר מכן לקחתי את ניצן והילה לקבר, קבר אבנים יפה עם חלקת אדמה מכוסה בפרחים והן שאלו אותי: איפה גיא? הצבעתי לכיוון האבן הקרה, הן התבוננו אחת בשניה ומיד הסתערו על הקבר והחלו לחפור, חפרו במרץ באדמה הלחה כדי להוציא את גיא מהמחשכים... לקחתי אותן בעדינות וישבנו על גל האבנים הסמוך לקבר והסברתי להן שגיא לא מרגיש כלום יותר, אין לו תחושת מחנק והוא לא רוצה לצאת מהקבר. הן ישבו בשקט והקשיבו לי, זה היה רגע אישי וקשה, אחד מיני רגעי התמודדות רבים שליוו אותנו בהמשך. המאפינים העיקריים שאפינו את גיא היתה דבקות במטרה וחברות טובה. גיא לא היה הכי טוב בהכל, כשהגיע למגלן למקום ששכנו בו אריות גילה שהוא בין הרצים הבינונים וגם התקשה בטיפוס בחבל אבל בכשר ההתמדה והרצון גיא שיפר את היכולות שלו ערך מדסים רבים, התאמן רבות בטיפוס בחבל, ויתר על ההמבורגרים והחל לאכל בריא ואכן עשה קפיצה מרשימה במהלך המסלול. גם בניוטים בהתחלה הרבה להתברבר אבל השקיע רבות בלימד והשתפר.. גם זכורה לי שיחת הטלפון שהתקשר למחרת ניווט הבדד הראשון, גיא הגיע בין הראשונים לנקודת הסיום והמפקדים אמרו לו בפליאה "אלגרה מה אתה עושה פה" גיא הצליח להתגבר על הקשיים שלו בזכות רצון כביר, התמדה וחוסר וויתור לעצמו. חברים מספרים שבתום הקרבות העזים שנלחמתם בעזה, כשכולם נחו גיא ניקה את הנגב שעות ארוכות כדי שהוא לא יאכזב בשעת מבחן. ממפקדים למדתי, שגיא תמיד מילא את ההוראות כלשונן, אך כשהתווכח איתם זה לא היה על מנת להגיד "לא רוצה" אלא איך ניתן לשפר, איך ניתן לעשות יותר טוב, איך ניתן להגיע לביצוע מושלם ומצוין. אפילו בטירונות כנפל לגיא הנשק לריצפה הוא ירד לשכיבות שמיכה, לא היה שם אף אחד, אף אחד לא ראה, אז כששאלתי את גיא למה הוא ירד לשכיבות שמיכה, הוא ענה "כי זה מה שצריך לעשות כדי להיות הטובים ביותר" באחד מסופי השבוע כשגיא חזר הביתה הוא יצא לרוץ לבוש בחולצה סגולה האהובה עליו של סוף המסלול, גיא סיים את הריצה בסמוך לקניון רמת אביב ליד הבריכה והחל בתרגילי מתיחות. בסמוך אליו ילד קטן השתעשע במבט על הדגים תוך טבילת היד במים, לפתע החליק הילד למיי הבריכה, ברגע זה גיא קפץ ורץ לחלץ את הילד מהמים, ומיד הוריד את חולצת סוף המסלול הסגולה שלו ועטף בה את הילד הרועד, חיבק אותו וחיפש את הוריו של הילד, הילד נשאר עם החולצה של גיא כי גיא לא רצה שלילד יהיה קר. וששאלנו את גיא למה לא לקח את החולצה, ענה "זו רק חולצה" ואחר כך היה טרוד יום שלם איך הוא לא צפה מראש שהילד עלול לפול למים והחליט שמרגע זה כל הזמן יביט סביב וינסה לאמוד סכנות אפשריות. בהזדמנות אחרת גיא חזר הביתה מהבסיס באוטובוס והתשתרע על הספסל הפנוי מוטש מהאימונים המפרכים, לפתע שמע מאחוריו קולות צחוק והתעללות קשים, הוא קם וראה בקצה האוטובוס ילד שמן שיושב בקצה הספסל כאילו מבקש להעלם ומסביבו מספר ילדים שהציקו קיללו והיכו את הילד השמן, גיא זינק מימקומו העיף בכח את הילדים המתעללים והתישב ליד אותו ילד שמן, ואז סיפר גיא לאותו ילד, " אתה יודע? גם כשאני הייתי ילד קטן היתי גדול מכולם ושמן מכולם וגם לי הציקו בילדותי, אבל התאמנתי והתחזקתי והפכתי לחייל קשוח וחזק... תתבנן בי רגע, אתה גם יכול כשתגדל תהיה חזק..." וגיא נשאר שם ושוחח עם הילד השמן עד שירד מהאוטובוס. המשפחה היתה חשובה לגיא מאוד והאירועים המשפחתים היו עבור גיא בחשיבות עליונה. הפעם הלפני אחרונה שראינו את גיא היה ביום ההולדת של נועה שערכנו לבני כיתתה, בערך חודש לפני יום ההולדת גיא ביקש לצאת אך נענה בשלילה, וכך המשיך לבקש באופן תדיר עד שקיבל אישור ביום שישי בצהרים היום בו נערכה יום ההולדת. גיא הגיע ליום ההולדת בשעה ארבע אחר הצהרים מאושר שהצליח להגיא וגם אנחנו הינו מאושרים בכך, זו היתה מתנת יום ההולדת שלו, הוא עזר וארגן, סידר את המחצלות וארגן את הכיבוד וגם הניף את נועה בכסא תשע פעמים, ובשעה שבע כבר נסע חזרה לכיוון הבסיס אבל אותן שעות קצרות וקסומות שעבורן גיא נלחם במשך חודש יזכרו לנו בתודעה לתמיד, וגם הראו עד כמה היה לו חשוב הקשר המשפחתי ועד כמה הלך רחוק רק כדי שלנועה יהיה טוב. בכל סוף שבוע שגיא הגיע הביתה היתה חגיגה מבחינה קולינרית ודנית תמיד עמלה על ארוחת ערב כיד המלך. אבל פעם אחת דנית היתה עסוקה ולא הספיקה להכין ארוחה (בטח אתם חושבים איפה היתי אני...) בכל מיקרה גיא לא ויתר והחליט לעשות על האש, הוא הדליק את המנגל על עדן החלון והניח עליו את הבשרים, הרוח המערבית נשאה את העשן לתוך הבית ובמהירה הבית התמלא כולו עשן, גיא לא ויתר וניסה להלחם עם רוח נגדית ממאוורר שהציב ליד המנגל, בכל מיקרה למרות שבבית היה עפוף עשן היתה ארוחת ערב מדהימה. להכנת הארוחה התכנסו כולם יעלי מאיה ונועה והכינו את השולחן, הכינו סלט ענק והכינו ארוחת ערב לתפארת. וכל זאת בזכות נחישות שאפינה את גיא והוא לא ויתר על מה שחשוב לו. בתקופת צוק איתן ארגנו עם ילדי הגן להכין חבילות לחיילים, חבילות הכילו כמובן ממתקים ודברים מתוקים וציורים שצירו ילדי הגן לחיילים, אנחנו הכנסנו למעטפה שני ציורים של ניצן והילה האחיות של גיא וביקשנו שיגיעו לגיא באופן אישי, ואכן הן הגיעו אליו בתוך בתופת וההמולה שהיתה אז בעזה, חברים מהצוות סיפרו שגיא היה מאושר מהציורים אבל בשלב מסוים הם הלכו לאיבוד, אבל גיא לא ויתר ובמשך יום שלם חיפש אותם בכל מקום, לצערי גיא לא מצא את הציורים, ולהבנתי מחבריו גיא היה עצוב מאוד שלא מצא אותם, ואפילו שם בתופת הנוראית הזכרון מהבית קיבל משמעות עמוקה וחשובה עבורו. גיא היה מלא תושיה, בחורף שלפני הגיוס נסענו כולנו לחרמון, אנחנו הגדולים גלשנו בסקי והבנות הקטנות השתעשעו בשלג עם דנית, בסוף היום רצינו לרדת לחניון התחתון לקחת את המכונית ולסוע הביתה, המתנו ארוכות להסעה אך מישום הקרח על הכביש לא היתה הסעה וירדנו כל הדרך הרגל, הדרך היתה ארוכה הינו עייפים כולנו וקפואים מקור, גיא ואני לקחנו את הבנות הקטנות על הכתפים והזדחלנו לאיטנו במורד הכביש. לאחר שעה קלה הגענו לחניה ושם התמוטטנו משום שהמכונית לא נמצאה.. חיפשנו וחיפשנו עם התיקים והקטנות על הכתפים, הינו עייפים וקצת מיואשים. ובנקודה זו ראינו כמה גיא הוא גבר שאפשר לסמוך עליו, הוא הניח אותנו בצד והחל לרוץ בין החניונים הסמוכים בחיפוש אחר המכונית עד שמצא אותה בחניון סמוך, אכן גבר לעניין שיודע לטפל במצב, לצאת החוצה מהסיטואציה, ולפעול לפתרון המצב אהבתו של גיא לחלש ולחיות נכרה בו עוד מהיותו קטן, עוד בהיותו בגן השתוקק גיא לגדל כלב, אך נאלץ להמתין עד שדנית תסיים את תקופת ההתמחות, ואכן ברגע שסיימה דרש גיא את שלו ולכן נחפזנו ביום שישי בצהרים ממש לפני הסגירה לצער בעלי חיים, היו שם המון כלבים וכולם נבחו וקפצו בעצבנות, והינה בפינת החצר שכבה במנוחה כלבת לברדור גדולה כבת שנתיים, גיא הלך אליה ליטף אותה והכריז שאותה הוא רוצה, עובדת המקום נסתה לשכנע אותו לקחת כלב קטן יותר מישום שהלברדור שקלה 40 קילוגרם והיתה כמעט יותר גדולה מגיא, אבל לא ניתן היה לשכנע את גיא, זו היתה אהבה ממבט ראשון וכך מצאה בוני את מקומה בחדר שלו, גיא תמיד טיפל בה במסירות לקח אותה לבדו לטיפולים אצל הווטרינר וגם מידי פעם לרכיבה על אופנים. ולמעשה עד היום בוני ישנה אצל גיא בחדר, בחלל שבין המיטה לטלוויזיה. היום היא כבר זקנה ונעה לאיטה אבל אני בטוח שעדיין מחכה בסבלנות שאופינית רק לה שגיא יחזור מהצבא. כשגיא היה בערך בן 16 היה לו חלום לרובה פייטבול ולא הצלחנו לקנות בארץ, בנסיעה לארצות הברית נכנסתי למספר חנויות ספורט עד שמצאתי רובה שמצא חן בעיני, פרקתי אותו לחלקים עטפתי כל חלק בחולצה ופזרתי בין המזוודות בתקווה שלא ימצאו בכניסה לישראל, והמתנתי בציפיה דרוכה כל הטיסה לראות את האושר של גיא כשיקבל את הרובה... גיא היה מאושר ומיד ירד לשדה בגלילות כדי להתאמן בירי.. שבוע לאחר מן נרשם למטווח הפייטבול והחל התאמן בקבוצה. יום אחד ראיתי את גיא חוזר עם רובה בצבע אדום שחור, רובה אחר... וכששאלתי אותו לפשר הדבר גיא ענה שהוא מכר את הרובא שהבאתי וקנה ממשהו רובה פיטבול אוטומטי.. קצת התאכזבתי.. אבל כשראיתי את החיוך שלו הבנתי שהוא מבין הכי טוב מה נכון עבורו, ושמחתי בשמחתו. בילדותו התאמן גיא בקרטה אצל גיא סקורניק, בקנטרי גימל, אני זוכר אותו ילד קטן בחילפה לבנה מנופף בידים ובועט ומאושר, זוכר שהוצאנו תמנות מהאינטרנט של תנוחות ותרגילים לפיהם גיא התאמן לפני מבחני החגורה, חגורה לבנה עם שני פסים כתומים כמה גאה היה גיא בשני הפסים הכתומים…, גיא גם התאמן בקרב מגע בכתה יב וכשהגיע למגלן התאמן בקרב מגע במסרגת האימונים השגרתים של היחידה, הכשרון שלו בתחום בא מיד לביטוי ובאליפות צהל בקרב מגע שנערכה במאי 2013 זכה גיא במקום ראשון אישי וגם ,תרם לזכיתה של יחידת מגלן במקום הראשון יחידתית. אני זוכר את הטלפון של גיא לאחר התחרות, " אבא לא תאמין זכיתי במקום הראשון באליפות צהל בקרב מגע" הוא היה באופוריה וכל כך שמח על ההשיג המדהים. לקראת בר המצווה טסנו גיא ואני לצרפת לקלאב מד ללמוד גלישה, גיא בחר בסנאובורד ואני איתו, גיא גלש מדהים מהרגע הראשון ובתום היום הראשון נשאר עוד שעה עם חבר והם גלשו בסמיכות למלון. לי לקח בערך שלושה ימים עד שהגעתי לרמה של "לא להתרסק" בסקי, בהתחלה כל הזמן נפלתי, הגוף כבר כאב והרגליים היו מכווצות, חשבתי לפרוש בנקודה מסויימת אבל חשבתי לעצמי שאני לא יכול לאכזב את גיא ובכלל איזה מסר זה לילד שמוותרים.. אז המשכתי ולקראת סוף היום השלישי סוף סוף תפסתי את העיקרון ואז במשך יומים גלשנו בכל מורד אפשרי, היתה חוויה מקסימה של אבא ובן, לבד במרוץ אחר כייף. אילו ימים קסומים שלא אשכח לעולם. כשהגיע הביתה מהצבא רצה כאילו לבלוע את העולם בזמן הקצר שעמד לראשותו, הוא היה מגיע הביתה זורק את התיק הכבד בחדר שכל כך אהב, והתחיל לתכנן את מה שיעשה, גיא אף פעם לא ויתר על ריצה לאורך החוף, נסיעה באופנים בלילה ותמיד מצא זמן להיות עם האחיות, לרדת אתם לשוסטר לאכל, לקחת את הבנות הקטנות לגינה או לבריכה, וכמובן הספיק להיות עם החברים והחברה.
סקי עם גיא (בר מיצווה) - אזכרה 2021
קלאב מד בצרפת – ואל טורנס התיישבתי וחשבתי מהו הזכרון החזק ביותר שיש לי מגיא, ועברו בראשי כל מיני מקרים וארועים חלקם גדולים וחלקם קטנים וחלקם פעוטים שכמעט לא מרגישים בהם כמו משפט שנאמר, אבל יש להם משמעות גדולה. יש לי זכרון שאיכשהו לא יצא לי לדבר עליו.. והוא הנסיעה בעקבות השלג, חופשת סקי עם גיא. כמתנת בר מצווה החלטנו שנטוס לגלוש יחד בחופשת סקי, שוטטנו באינטרנט וחיפשנו אתר מתאים, היות ושנינו לא ידענו לגלוש החלטתי שנטוס לקלאב מד מישום ששם יש הדרכה מלאה, אני בחרתי בסקי אבל גיא התעקש על סנאובורד.. אז שיהיה סנאובורד.. וכך הזמנו חבילה לקלאב מד בצרפת, ל ואל טורנס. ההתרגשות החלה, בילינו שעות ברכישת ציוד, מעילים, כפפות, משקפי סקי ומכנסי גלישה הבאתי באחת הנסיעות לארצות הברית. ימים ספורים לפני הטיסה אמא שלי נפטרה, היא נפטרה בפתאומיות ללא מחלה שצפינו.. ביטלתי את הנסיעה ונכנסנו לשבעה. אני זוכר ששאלתי את גיא אם הוא מאוכזב מכך שהנסיעה התבטלה.. והוא חייך ואמר שזה רק טיול וסבתא יותר חשובה. לאחר השבעה חידשתי את ההזמנה ומקץ שבוע היינו כבר במטוס לכיוון ההרים המושלגים בצרפת. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בנו כשראינו את ההרים המושלגים מהאוטובוס בדרך לקלאב. למחורת הבוקר התארגנו, והצטרפנו לקבוצת מתחילים, קיבלנו ציוד והגענו למדרונות המתונים המשמשים ללימוד.. ושם החל הדכאון האישי שלי.. היה לי מאוד קשה, כל הזמן נפלתי וקמתי, נפלתי וקמתי וכשהגענו בערב לחדר פשוט התמוטטתי מעייפות.. וגיא גלש כאילו היה ילד אירופאי שגולש מגיל ינקות.. התקדם מאוד מהר, גיא פגש חבר בן גילו ואחר הצהרים לאחר השיעורים המשיכו לגלוש יחד עוד שעות ארוכות. ביום השני עלינו להר עצמו והתחלנו לגלוש, ואני בגלישה בעיקר על הישבן.. כאב לי כל הגוף וכבר הייתי קרוב להתייאש, וגיא כל הזמן חיזק אותי ועודד אותי.. "אבא אל תדאג, תתאמן ועוד מעט תצליח" וכך כל הזמן בעיינים הטובות ובחיוך האופייני רק לגיא הוא עודד אותי וחשבתי לעצמי שהכל הפוך כאן, התפקידים מתהפכים.. הרי אני האבא ואמור לעדד אותו ולדחוף אותו להצלחה, ואני מוצא את עצמי מתקשה והוא הילד בן הבר מצווה מעודד אותי.. אחר הצהרים של היום השני כבר כאב לי כל הגוף והייתי קרוב להתייאש.. יאללה אלך לשבת ולשתות בירה חשבתי בליבי, אבל הרגשתי שאני לא יכול לאכזב את גיא, ובכלל איזו דוגמה אראה לו? שאם קשה אז מוותרים? ובכל ערב הלכנו יחד לאכל יחד במסעדה של המלון ונהנו יחד משיחות על הסקי ועל בכלל.. למזלי ביום השלישי משהו השתנה אצלי, משהו בשיווי המשקל, משהו בתנועה הטבעית של הסנאובורד נכנס בי.. והצלחתי לגלוש בלי לפול, ועוד קצת אימון ואני כבר גולש במהירות עם כל הקבוצה.. השרירים עדיין כואבים, עדיין תפוסים אבל האדרנלין שבגלישה, המהירות והרוח הקפואה שמכה בפנים השכיחה את הכל.. שמחתי נורא אבל כמובן שלא הראתי שמחה מוחצנת החוצה.. בכל זאת.. אבא.. גיא ממש צהל משמחה, חיבל אותי חזק ואמר "אמרתי לך?" וכך ובילינו יחד את שלושת הימים הנוספים בגלישה חוויתית וכיפיית. וזה לא שלא נפלתי עוד, אני זוכר שתי נפילות שללא הקסדה כנראה לא הייתי בן החיים.. אבל היה כל כך כייף שהנפילות התגמדו ביחס לחוויה של אבא ובן שגולשים במדרונות במהירות מסחררת, תוך כדי שליטה מטורפת בסללומים לאורך המדרונות. לצערי לא חזרנו על נסיעה כזו שוב, ובמחשבות לאורך הזמן אני בעיקר מצטער על הדברים שלא עשינו.. על החוויות שלא צברנו.. כי בסוף הזמן נגמר ואז כבר מאוחר מידי
צוואה של גיא - אזכרה 2021
צוואה הינה סימן דרך, הוראה לרצון כלשהו שבוער בפנים ורוצה ללמדנו ולהעביר מסר. שמענו שחיילים לפני הכניסה לעזה כתבו למשפחות שלהם מכתבים, חלקם מכתבי פרידה במקרה ויגיע הרע מהכל.. חיפשנו בין הדברים של גיא ולא מצאנו מכתב ממנו אבל היו שתי צוואות שגיא השאיר מבלי שידע שאילו צוואתיו.. הווטסאפ האחרון ששלח גיא לחברה מהצוות לפני שנכנסו לעזה חברים אני סתם שולח הודעה אולי באיזה שהוא מקום בשביל הרוגע הפנימי של כל אחד מאיתנו. לא חשוב מה יהיה, כניסה, הפסקת אש, כל דבר, לא הייתי בוחר שום מקום אחר להיות בו מאשר איתכם. עדיף להיות בשטח כשיורים לנו על הבית מאשר להתחבא במקלט. אנחנו באמת נמצאים במקום מאוד מיוחד למרות כל השטויות שנאמרו בשיחת פלגה והשיחה עם שושן. נתמוך אחד בשני בכל רגע ונדחוף קדימה כי אנחנו אריות. אין סיבה להודעה הזאת.. סתם לראבק... אוהב אותכם לוחמים אני לוקח מהווטסאפ שלח גיא לחברה מהצוות מספר מסרים: האהבה של גיא למשפחה היתה מעל הכל, וחברים מספרים שבכל רגע מנוחה שהיה יכול גיא התקשר הבייתה.. כשגיא הגיע הבייתה תמיד היה לו חשוב להיות עם המשפחה, להיות עם האחיות שלו ועשה הכל כדי כדי להיות עם האחיות, גם עם זה לשגע את כולם בצבא כדי לצאת לכמה שעות ולהיות עם נועה בחגיגת יום הולדתה. האהבה לחברים, גיא ידע להעריך חברות טובה, ידע לעודד ולרומם גם שקשה וגם כשזה על חשבונו. סיםר לי חייל שהיה בצוות של גיא שאחרי ההתקלות הראשונה כולם ישבו בחדר והוא עצמו ישב בצד ולא דבר עם אף אחד.. גיא חש במצוקה שלו התיישב לידו וחיבק אותו חזק חזק ולא נתן לו לזוז עד אשר סיפר החייל מה קורה לו ומה עובר עליו בעקבות ההתקלות שעברו האהבה לבית, מעדיף להיות בשטח כשיורים על הבית.. כשהבית שלו אישית והבית שלו כמדינה תחת מתקפה. וזו צוואתו הראשונה שיר האומץ אנשים במדים הביאו ארגז קרטון חום סגור היטב.. פתחתי את הארגז וליבי הלם.. היו שם דברים של גיא מהצבא, מדים, נעלים צבאיות, דיסקית, פנס ראש, אולר ועוד פריטים שנאספו והוחזרו לנו מהיחידה. התבוננתי בדברים והיה שם פתק עם מילות השיר "שיר האומץ" של קיפלינג.. לא הכרתי את השיר קודם, אבל קראתי והבנתי מדוע גיא הזדהה עם השיר.. ולמה נשא את השיר עימו. ציתות מויקיפדיה: אומץ - תכונה אנושית המגלמת את היכולת להתמודד עם פחד, כאב, סכנה, אי-ודאות או איום. אבל יש גם פירוש אחר.. בוועדה הרפואית קיבל גיא פרופיל נמוך בגלל צילינדר גבוה בעיניים, ורק לאחר מאבק עיקש, בוועדה הרפואית הרביעית היה שם מישהו שלקח אחריות, שהבין שזו טעות אדמיניסטרטיבית והעלה לגיא את הפרופיל. הגיע ההצבה המיוחלת.. ליחידת כפיר.. גיא היה מאוכזב, תמיד רצה סיירת, אבל תאריך הגיוס כבר באופק.. גיא שמע שבבקום יש מיונים לצנחנים של חברה שמגיעים מחו"ל ולכן נסע לבקום, ושם מצא קצינה שהקשיבה לו.. ומייד שובץ לצנחנים. כשהגיע לטירונות עבר את הגיבוש לסיירות והשתבץ למגלן.. בשיחת טלפון אמר קצרות "התקבלתי למגלן" והבנתי שלא היה אדם מאושר ממנו ברגעים אילו.. וכך החלה הדרך הארוכה והמסלול המפרך ביחידת מגלן. גיא התאמן לקראת הצבא אבל כשהגיע למגלן גילה שכולם שם אריות, ומצא עצמו משתרך לאחור באימונים, בריצות, ובטיפוס בחבלים.. אבל הוא לא ויתר.. בסופי שבוע יצא לרוץ ולרכב באופנים, והחברים סיפרו לי שבהפסקות היה יוצא לריצה וטיפס בחבלים וכך בכח ההתמדה התקדם ובבוחן הכושר בסיום טירונות היחידה כבר דורג במקום טוב בצוות. הניווטים היו לגיא קשים מאוד, ילד מתל אביב, שבקושי ידע היכן נמצא הצפון התקשה בניווטים ואפילו חשש שיודח.. ושוב הוא ישב כל היום ולמד את הצירים וניסה להבין.. ומשהו השתנה שם אחרי ניווט הבדד הראשון .. בבוקר גיא התקשר אלי.. "אבא לא תאמין, הגעתי בין הראשונים, המדריכים לא האמינו.. אלגרה מה אתה עושה כאן.. " שאלו בהשתאות, כשראו את גיא בסיום הניווט.. אחד הקצינים סיפר לי שגיא תמיד שאל למה.. בהתחלה הוא חשב שגיא מתחכם אבל בהמשך הבין שזה לא כדי להתריס ולא כדי להשתמט, אלא תמיד שאל איך אפשר לשפר, איך אפשר לעשות יותר טוב.. ואולי הגדרה אלטרנטית לאומץ היא היכולת לנצח ולפרוץ את גבולות עצמנו.. בזכות כוח הרצון, ההתמדה והאמונה בדרך. וזו גם צוואתו השניה שיר האומץ/ קיפלינג - הפתק היחיד שהיה מקופל בין הדברים של גיא, כנראה שגיא האמין בכך.. אם תחשוב כי תיפול - כבר נפלת אם תחיה בלי היסוס - וניצלת! אם תרצה לנצח אך תאמר: "לא אוכל…" הן ברור שבחרת בקל מן הקל. אם תאמר כי תאבד - הן תאבד בוודאי. כי כל איש בעולם התוסס והחי הרוצה להגיע לתרועת ניצחון לא יגיע אליה בלי תרועת הרצון! והוא חוק עולמים לנמשל ולמושל. ופשוט הוא החוק ואיתן מברזל: החלט כי תוכל - רצונך אז מושל. ועליך יגן חוק איתן מברזל! מלחמות החיים לא תמיד מבקשות את האיש החזק וכתפיו הנוקשות. אם יתמיד - אז תמיד ינצח בכל.. רק אותו האחד החושב כי יכול!
סיפורים על גיא - אזכרה 2022
למרות שגיא לא אתנו, ארועים שסובבים אותי מדי יום מציפים ומעלים זכרונות.. הרבה זכרונות.. אני רוצה לשתף אתכם במספר דוגמאות. באחד ימי שישי בצהרים חזרתי לשכונה ממקום כלשהו ושמעתי הדי פיצוצים, ואז נזכרתי כמה גיא אהב זיקוקים, לפני ל"ג בעומר כשגיא היה הכיתה ד גיא ביקש שאקנה לו זיקוקים, לא ידעתי היכן לקנות אבל לאחר שיטוט קצר בגוגל, מצאתי. נסעתי למושב באיזור המרכז (כבר לא זוכר היכן) וקניתי זיקוקיםת וגיא ממש המתין למדורה בקוצר רוח שננסה את הזיקוקים. במדורה תקענו את המוט על הקרקע וחיברנו את החוט החשמלי והתג בקצהו עלמנת להפעיל את הזיקוק מרחוק, בקשנו מכל הילדים שיתרחקו ויעשו מעגל מסביב, גיא הפעיל את המתג והזיקוק המריא לשמים לקול תרועות הילדים, והותיר שובל אש לגובה רב.. גיא היה מאושר וזמן רב אחרי זה עוד המשיך לדבר על החוויה, כשהייתי עם גיא בצרפת בטיול הסקי לבר המצווה מצאנו במקרה זיקוקים באחת החנויות, שאותן שיגרנו בלילה בשלג במשטח הסקי. יום אחד בצהרים ירדתי למרכז וקניתי שוארמה בפיתה. ישבתי על ספסל ואכלתי, ואז נזכרתי שהבאנו לגיא שוארמה בפיתה כשנסענו לפלמחים לראות את גיא בקורס הצניחה, לאחר הצניחה הראשונה שלו. למרות שאסור היה להגיע הגענו עם עוד כמה הורים כי היו שמועות שאפשר להגיע שכן הם עולים לאוטובוסים באיזור אזרחי ולא צבאי אז נסענו.. ראינו את החברה צונחים מכמה מטוסים והבטנו בלוחמים שמגיעים קבוצות קבוצות, בסוף ראינו את גיא ולאחר חיבוקים ונשיקות נתנו לנו חמש דקות להיות עם הבנים, ישבנו בצד ונתנו לגיא את השוארמה, אבל גיא לא הסכים לאכול, משום שלא היה לכל החיילים שוארמהף, הוא לא רצה לאכול לבד.. אבל בסוף כשליווינו אותו לאוטובוס והתרחקנו מכולם הוא הסכים לאכול כמה ביסים נסעתי באוטו עם ניצן והילה והן התווכחו על איזה טלפון נחבר למטען כי לאחת היה 40% טעינה ולשניה היה 16% טעינה. לבסוף הגיעו לפשרה וחילקנו את זמן ההטענה בינהן, ואז נזכרתי שבתקופת הצבא כשגיא היה בשטח לא היו להם מטענים לטלפון וגיא בקש את עזרתי לחבר מתקן שיתאם בין סוללה של מכשיר קשר לטעינת הטלפון. הלכתי לחנות להרכבת מכשירי רדיו למכוניות ושם רכשתי מצת לרכב שאותו חיברתי לחוטים עם מהדקים, וקניתי גם מטען טלפונים לרכב וכך בילינו כמה שעות בהלחמות החוטים והרכבת שני מתאמים שמחברים סוללה צהלית לטלפון.. כמה ימים אחרי שגיא היה בשטח הוא התקשר וסיפר בשמחה שהמטען עובד מעולה וכולם משתמשים בו.. אני זוכר שממש הייתי מאושר.. הסתובבתי בקניון שבעת הכוכבים והגעתי לחנות "המטייל", מבעד לחלון ראיתי תערוכת סכינים והיתה שם סכין גדולה עם להב מושחמת וכת עץ חומה עם חריצים מסביב לכת. בילדותי סכין כזו היתה לחברי הטוב ליאור, הוא קיבל אותה מקרוב שלו וכשראיתי את הסכין הוקסמתי ממנה, ולאחר בקשות רבות הסכים ליאור והחלפנו את הסכין תמורת אופניים כשגיא הגיא למגלן נתתי את הסכין לגיא, והסכין עיטרה את האפוד של גיא, בשלב כלשהו גיא סיפר לי שהשתמש בה הרבה עד שלבסוף נשברה. כשקיבלנו את הארגז גם החפצים של גיא, הייתה שם גם אולר מוכסף עם כת פלסטיק שחורה, את האולר קנינו בחנות אולרים בטיול משפחתי באמסטרדרם, אני זוכר שגיא ואני נכנסנו לחנות, וגיא התבונן ובדק אולרים רבים עד שנתקל באולר הזה ואמר "את זה אני רוצה" האולר היה מאוד יקר אבל לא יכולתי לסרב לגיא ורכשנו את האולר. האולר נמצא היום אצלי ומדי פעם אני מתבונן בו ונזכר... בתחילת החורף שעבר אחסנתי את הכפכפים בארון ופתחתי את מגירת הנעליים הגבוהות, ואז נזכרתי בנעלי הגרמונט שקנינו לגיא בצבא. לאחר שגיא סיים את המסלול במגלן והפך ללוחם ביחידה הןא אמר לי שמותר להם ללכת עם נעליים אזרחיות בפעילות מבצעית, אבל בגלל מידת נעליו הגדולות היה קשה למצוא נעליים בארץ ולכן נכנסנו באחד מסופי השבוע לאמזון והתחלנו לחפש, גיא התעקש דווקא לחפש נעלים של חברת גרמונט וטען שהם הנעליים הטובות ביותר ויתאימו לפעילות הצבאית שלהם, מצאנו בסוף והזמנו.. נעלי עור שהוגדרו לטרקים קשים ומיועדות לסחיבת משקלים כבדים.. הגיעו נעלי עור מדהימות וגיא שמח בהם מאוד.. לקראת סוף השרות של גיא נתקלתי בהן בארון בלויות ומרופטות ונראה שהעידו על מה שעבר עליהן במהלך השירות. בוקר אחד בדרכי לסופרמרקט חלפתי עלפני גינת השעשועים וראיתי שם אב מנדנד את בנו בנדנדה, הילד צוחק והאב שר שיר לבנו, עמדתי שם כמה דקות והתבוננתי.. ונזכרתי ברגע מסוים שנדנדתי את גיא כשהיה קטן, היה לנו משחק כזה שחזרנו עליו בכל פעם שהתנדנדנו בנדנדה.. סיפרתי לגיא שבצעירותי הגעתי לטירה גדולה באמצע המדבר, הדלת חרקה כשפתחתי אותה ונכנסתי לבית גדול וחשוך, בקצה היו מדרגות צרות שהובילו למרתף.. לקחתי נר שהיה שם וירדתי במדרגות, צעד אחרי צעד.. ולפתע... ואז החל המשחק, כל אחד אמר משפט וככה המשכנו את הסיפור וכל פעם יצא סיפור משעשע אחר. אבל היה עוד משהו כייפי בנדנדות האילו, כשרני הייתי ילד אהבתי להתנדנד עד שיא הגובה ומשם לזנק ולקפוץ מהנדנדה ובכל פעם לסמן את המרחק שעברתי בקפיצה, לימדתי את גיא את המשחק הזה ובילינו שעוצ ארוכות בקפיצות וריחוף באוויר מהנדנדה כשאני רואה פרסומים של גיא סקורניק בפייסבוק, אני נזכר בילדותו התאמן גיא בקרטה אצל גיא סקורניק, בקנטרי גימל, אני זוכר אותו ילד קטן בחלhפה לבנה מנופף בידים ובועט ומאושר, זוכר שהוצאנו תמנות מהאינטרנט של תנוחות ותרגילים לפיהם גיא התאמן לפני מבחני החגורה, חגורה לבנה עם שני פסים כתומים כמה גאה היה גיא בשני הפסים הכתומים…, גיא גם התאמן בקרב מגע בכתה יב וכשהגיע למגלן התאמן בקרב מגע במסרגת האימונים השגרתים של היחידה, הכשרון שלו בתחום בא מיד לביטוי ובאליפות צהל בקרב מגע שנערכה במאי 2013 זכה גיא במקום ראשון אישי וגם ,תרם לזכיתה של יחידת מגלן במקום הראשון יחידתית. אני זוכר את הטלפון של גיא לאחר התחרות, " אבא לא תאמין זכיתי במקום הראשון באליפות צהל בקרב מגע" הוא היה באופוריה וכל כך שמח על ההשיג המדהים. ובתחרות השניה הייתי וראיתי את הקרבות, אבל בסיום היתי חייב למהר לעבודה ולא נפרדתי ממנו, אבל כתבתי לו הודעה. מאוחר יותר כשדברתי אתו בטלפון שמעתי בקולו כמה היה מאוכזב שלא אמרתי לו שלום בסוף. אני אפילו לא זוכר למה הייתי חייב ללכת, במהלך הסמן כבר אין לפגישה הזו בעבודה שום חשיבות, החברה נסגרה מסמן, אבל האכזבה שלו עוד מהדהדת אצלי בשקית כתומה מצאתי את חליפת הגודו בילדותו התאמן גיא בקרטה אצל גיא סקורניק, בקנטרי גימל, אני זוכר אותו ילד קטן בחילפה לבנה מנופף בידים ובועט ומאושר, זוכר שהוצאנו תמנות מהאינטרנט של תנוחות ותרגילים לפיהם גיא התאמן לפני מבחני החגורה, חגורה לבנה עם שני פסים כתומים כמה גאה היה גיא בשני הפסים הכתומים…, גיא גם התאמן בקרב מגע בכתה יב וכשהגיע למגלן התאמן בקרב מגע במסרגת האימונים השגרתים של היחידה, הכשרון שלו בתחום בא מיד לביטוי ובאליפות צהל בקרב מגע שנערכה במאי 2013 זכה גיא במקום ראשון אישי וגם ,תרם לזכיתה של יחידת מגלן במקום הראשון יחידתית. אני זוכר את הטלפון של גיא לאחר התחרות, " אבא לא תאמין זכיתי במקום הראשון באליפות צהל בקרב מגע" הוא היה באופוריה וכל כך שמח על ההשיג המדהים. לעדית היתה תחרות ריקודים ברישפון, חניתי מעט רחוק והלכתי באחד מרחובות רישפון, זה היה בלילה, היה חשוך וקר.. ולפתע הייתי בתקופת הניווטים שלי בצבא נזכרתי שהלכנו שני חיילים בלילה קר בכפר ערבי ובכלבים שרדפו אחרינו פתאום, או בשותף שלי לאוהל הסיירים שנפלט מהשייטת ובאחד מניווטי הלילה נפל לבור ושבר את רגלו והשיחות שהיו לנו כשהמתנו לחילוץ.. ואז המחשבות נדדו לגיא ונזכרתי שסיפר לי על הניווטים שלו.. גיא היה פחות טוב בניווטים, ילד שגדל בתל אביב ורק ידע שמצד מערב יש את הים.. גיא חשש מהניווטים, באחת השבתות הבאתי מפות ורציתי ללמד את גיא אבל הוא לא הסכים וענה שמלמדים אותם ממש טוב בצבא.. לא ידעתי מה לעשות ובקשתי עיצה מזיו הבן של ינקלה, חבר מהשכונה שסיים שירות במגלן כקצין, זיו אמר לי "אל תדאג תראה שכשגיא יגיע לניווטי הבדד הוא יסתדר".. לאחר תקופה לאחר ניווט הבדד הראשון של גיא, הוא התקשר וסיפר לי "אבא לא תאמין, הגעתי בין הראשונים לאוטובוס הסיום, והמדריכים שאלו בהשתאות.. אלגרה מה אתה עושה פה" לפני מספר שבועות הסתובבתי ברחבי אמזון חיפשתי נעלים ולפתע מצאתי את עצמי השיטוט אקראי אחר חץ וקשת.. בילדותי כשהיתי בערך בן 14 אבא שלי הביא לי חץ וקשת, היא היתה שייכת לחבר של אבי שהביא לי את הקשת בהשאלה, אני זוכר שהלכתי למכון ויצמן ולפני העליה במדרגות לבריכה היתה שם טרסת חול ענקית, לקחתי ארגז קרטון ויריתי בארגז ממרחק של כ עשרה מטרים ולשעה קלה הייתי רובין הוד במסעותיו למען העניים, ממש הצטערתי להחזיר את הקשת וזכרונה נחרט לי היכן שהוא בנבכי הזכרון. כשגיא גדל בערך בגיל שבע או שמונה הלכתי לחנות נשק בתל אביב וקניתי קשת מקצועית לנוער בצבע כחול ומספר חיצי אימון, גיא אהב מאוד את הקשת, ובכל טיול שיצאנו גיא לקח את הקשת והחיצים ותמיד ירה למטרות בשדה או ברחבת דשא גדולה, המטרות היו בעיקר ארגזי קרטון או מערום עצים, גיא הפליא בדיוק הירי שלו ובמשך זמן רב היה יורה. לפני כחודש היינו בחופשה באיים הקנארים, בדרך חזרה לישראל החזרנו את האוטו השכור בנמל התעופה, לקחנו את המזוודות ועלינו לטרמינל לאחר שעברנו את תהליך הקליטה הגענו לדיוטי-פרי ושם ראיתי דוכן משקפי שמש ובאותו רגע נזכרתי ששכחתי את משקפי השמש שלי ברכב. כבר היה מאוחר מידי כדי לחזור שכן הטיסה ממש עוד מעט. ואז נזכרתי בגיא, משקפי השמש היו משקפי ספורט של רודי פרוג'קט שקניתי לרכיבה וריצה. כשגיא היה בכיתה יב הוא שם לב שזגוגיות המשקפים שרוטות והחליט לעשות לי הפתעה ליום ההלדת, הוא לקח את המשקפיים לחנות היבואן והחליף את הזגוגיות לחדשות והביא לי אותן בחיוך גדול חיום ההולדת. מאוד שמחתי על תשומת הלב של גיא ועל כך שידע להתבונן ולראות.. וידע בדיוק מה שאני צריך גם ללא שאמרתי לו. בצבא נתתי את המשקפים לגיא והוא הרכיב בהן עדשות אופטיות שכן גיא הרכיב משקפיים. המשקפיים חזרו אלי לאחר שגיא לא נזקק יותר למשקפיים והחזרתי את אותן הזגוגיות שגיא קנה לי ליום ההולדת שבוע שעבר נסעתי למשרד, פתחתי את הלפטופ והיה לי קצת קשה לראות ולכן פתחתי את רוכסן התא בתיק שלי וחפשתי את המשקפיים, אבל לא מצאתי אותן, כנראה ששכחתי אותן בבית. ואז נזכרתי בגיא ובמשקפיים. לגיא היו משקפיים מילדות, כילד קטן הוא לא הסכים להרכיב משקפיים ורופא העיניים המליץ על משקפיים יפות שאולי ימצאו חן בעייני גיא, ואכן קנינו משקפיים עגולים בצבע כחול בעל סיומת של חצי עיגול גמיש מסיליקון בקצוות הזרועות כך שיתפסו ויתמכו באוזנים ולא יפלו, ואותן גיא הסכים לחבוש הוא היה ממש מתוק עם המשקפים הללו. כשהגיע צוו ראשון גיא קיבל פרופיל 72 בגלל הצילנדר בעיניים, אבל גיא לא וויתר ופנה לוועדה רפואית, בוועדה אמרו לו שזו טעות ויתקנו אותה אבל לאחר כחודש קיבל שוב תשובה שלילית ולא העלו לו את הפרופיל, ורק לאחר הועדה הרפואית השלישית הצליח גיא להעלות פרופיל ולהתגייס לצנחנים ומשם לאחר שעבר את הגיבוש הגיע למגלן. גיא סיפר שהמשקפיים מאוד הפריעו לות בפעילות הצבאית הזעה זלגה במשקפים והפריעה לראיה, והאדים בשעות הבוקר המוקדמות כיסו את זגוגי המשקפים ולכן החליט לעשות ניתוח ליזר להסרת המשקפים, ואכן לאחר שסיימו את המסלול ועלו ללוחמים גיא עשה ניתוח להסרת משקפים, ניתוח שערך דקות ספורות ושינה את חייו לגמרי, גיא ללא משקפים..
גיא מעודד אותי - אזכרה 2023
לאורך השנים היו מספר מקרים בהם התחלפו היוצרות, ובמקום שאני אתמוך בגיא כאבא בבנו.. גיא תמך בי וזה תמיד ריגש אותי מחדש לפני שגיא התגייס לצבא היינו בטיול משפחתי באוסטריה, שכרנו וואן מרצדס גדול שנוכל לנסוע המשפחה כולה יחד, עם ששת הילדים ויום אחד מלאתי בטעות דלק 95 במקום דיזל, כששמתי לב לטעות הבנתי שאסור לנהוג ברכב והתקשרתי לחברת ההשכרה. לאחר כשעה הגיע רכב חילוץ וגרר אותנו למוסך לשטיפת מיכל הדלק, אבל משום שהיה יום שישי אחר הצהרים נסענו זמן רב מאוסטריה לגרמניה למוסך הסדר של החברה. וכך נסענו לגרמניה וחזרנו לאחר מספר שעות, היה לי מאוד לא נעים משום שדנית והבנות נשארו באתר תיירותי סמוך למקום בו היינו וגיא התנדב להצטרף אלי לנסיעה..הרגשתי לא בנוח ואפילו קצת יאוש משום שבגלל טעות שלי הטיול נקטע אבל גיא היה שם, דברנו כל הדרך ובסוף גיא הרגיע ותמך בי ואמר "לא נורא אבא לפעמים עושים טעויות אבל לא קרה כלום.." גיא היה מלא תושיה, בחורף שלפני הגיוס נסענו כולנו לחרמון, אנחנו הגדולים גלשנו בסקי והבנות הקטנות השתעשעו בשלג עם דנית, בסוף היום רצינו לרדת לחניון התחתון לקחת את המכונית ולנסוע הביתה, המתנו ארוכות להסעה אך מישום הקרח על הכביש לא היתה הסעה וירדנו כל הדרך ברגל, הדרך היתה ארוכה הינו עייפים כולנו וקפואים מקור, גיא ואני לקחנו את הבנות הקטנות על הכתפים והזדחלנו לאיטנו במורד הכביש. לאחר שעה קלה הגענו לחניה, חיפשנו וחיפשנו עם התיקים והקטנות על הכתפים ולא מצאנו את המכונית, כבר הינו עייפים וקצת מיואשים. ובנקודה זו גיא הורה לנו לשבת בצד על המדרכה והחל לרוץ בין החניונים הסמוכים בחיפוש אחר המכונית עד שמצא אותה בחניון סמוך, גיא חזר עם החיוך המקסים שלו ואמר "מצאתי את האוטו יאללה בא נלך..." הרגשתי שליבי נמלא גאווה בגיא שלא התייאש ובזמן משבר ידע לעשות מעשה החלום לרוץ מרתון, נולד איי שם בתקופת השירות הצבאי של גיא, רצנו מספר פעמים בסופי השבוע עם גיא ולעיתים גם עם יעלי, וקבעתי עם גיא שבסיום הצבא נרוץ מרתון יחד. לעיתים רצנו יחד ברחובות העיר, בפארק הירקון או בטיילת שלאורך הים מחוף תל ברוך לנמל. גיא היה בכושר גבוה ולעיתים היה רץ מהר כמה מאות מטרים קדימה וחוזר שוב לרוץ איתי, וכך באחת הריצות לקראת סיום הריצה עלינו את העליה התלולה מכביש חיפה לרחוב קק"ל, העליה היתה קשה, הרגלים כאבו לי, האטתי את הריצה והיתי ממש קרוב להפסיק את הריצה, גיא חש בכך ותמך בי בשכמות ואמר "יאללה אבא עוד קצת ומסיימים" שאבתי המון כח מהחיבוק של גיא ומהמשפט הזה.. הגברנו מהירות וסיימנו את העליה בריצה מהירהת ומאז כל פעם שרצתי בעליה הזו דבריו של גיא הדהדו במוחי. החלום לרוץ מרתון יחד נגדע, אבל הגיע למימוש אישי שלי במרתון פירנצה בנובמבר 2016 כמתנת בר מצווה החלטנו שנטוס לגלוש יחד בחופשת סקי, והחלטנו ללמוד לגלוש בסנאובורד בקלאב מד בצרפת, באתר ואל טורנס. ההתרגשות החלה, בילינו שעות ברכישת ציוד סקי, טסנו לצרפת והצטרפנו לקבוצת מתחילים, קיבלנו ציוד והגענו למדרונות המתונים המשמשים ללימוד.. ושם החל הדכאון האישי שלי.. היה לי מאוד קשה, כל הזמן נפלתי וקמתי, נפלתי וקמתי וכשהגענו בערב לחדר פשוט התמוטטתי מעייפות.. וגיא גלש כאילו היה ילד אירופאי שגולש מגיל ינקות.. התקדם מאוד מהר, גיא פגש חבר בן גילו ואחר הצהרים לאחר השיעורים המשיכו לגלוש יחד עוד שעות ארוכות. ביום השני עלינו להר עצמו והתחלנו לגלוש, ואני בגלישה בעיקר על הישבן.. כאב לי כל הגוף וכבר הייתי קרוב להתייאש, וגיא כל הזמן חיזק אותי ועודד אותי.. "אבא אל תדאג, תתאמן ועוד מעט תצליח" וכך כל הזמן בעיינים הטובות ובחיוך האופייני רק לגיא הוא עודד אותי וחשבתי לעצמי שהכל הפוך כאן, התפקידים מתהפכים.. הרי אני האבא ואמור לעדד אותו ולדחוף אותו להצלחה, ואני מוצא את עצמי מתקשה והוא הילד בן הבר מצווה מעודד אותי.. למזלי ביום השלישי משהו השתנה אצלי, משהו בשיווי המשקל, משהו בתנועה הטבעית של הסנאובורד נכנס בי.. והצלחתי לגלוש בלי לפול, ועוד קצת אימון ואני כבר גולש במהירות עם כל הקבוצה.. השרירים עדיין כואבים, עדיין תפוסים אבל האדרנלין שבגלישה, המהירות והרוח הקפואה שמכה בפנים השכיחה את הכל.. שמחתי נורא, וגיא ממש צהל משמחה, חיבק אותי חזק ואמר "אמרתי לך?" לפני עשר שנים כשסגרו את רוב הפעילות של חברת טקסס אינסטרומנט החברה בה עבדתי, מצאתי את עצמי ללא עבודה והתחלתי בחיפוש האתגר הבא.. למרות שלא הבעתי שום חשש, גיא כנראה הרגיש משהו וערב אחד בא אלי מאחור וטפח על כתפי ואמר “אבא אל תדאג אתה מהנדס מצויין ואני בטוח שכל חברה תחטוף אותך”, חבקתי אותו ואמרתי, “אל תדאג יהיה בסדר..”
סיפורים על גיא - אזכרה 2024
במהלך השבעה (לפני 10 שנים) הגיע גם הבן של הרב לאו והמתין בפינת החדר והיות ולא הכרתי אותו המשכתי בעיסוקי עד שמישהו הפנה את תשומת ליבי לכך שבנו של הרב לאו ממתין לי, נגשתי אליו ושוחחנו. בסוף השיחה הוא אמר לי שאלוהים לוקח את הטובים ביותר, והתגובה המיידית שלי היתה שאני לא מבין למה על הטובים נגזר למות ולא לרשעים? אני זוכר את החיוך שלו ואז ענה "אם היית בשדה שושנים כשחלק אדומות יפות וריחנית והשאר נבולות, את מי היית לוקח?" "את היפות" עניתי, ובנו של הרב לאו ענה "וככה גם אלוהים בוחר את הטובים ביותר" האמת שמאוד כעסתי על התשובה אבל בחרתי שלא לענות ונפרדתי ממנו לשלום. גם אז ובמיוחד בתקופה האחרונה כשכל כך הרבה חיילים נהרגים ושומעים את הסיפורים על מי היו אותם בחורים על סיפורי הגבורה והלב נחמץ, כל אחד והיחודיות שלו כל אחד והדרך המופלאה בה חיי את חייו, ממש מייטב הנוער שלנו, וכל פעם מחדש אני מתמלא עצב בעיקבות חיים שהלכו בטרם עת. בכל פעם שאני רואה תמונה של חייל שנפל אני מנסה לדמיין איך היה כשהיה ילד ואיך הוא גדל משום שכל אחד בבגרותו קשור בבשורשים עמוקים לילדותו. יש לי הרבה זכרונות מהילדות של גיא ואספר על כמה מהם. כשגיא היה תינוק עברנו לשכונת בת גלים בחיפה בעקבות לימודי הרפואה של דנית בטכניון, לגיא היו אופנים קטנות עם גלגלים צהובים וסל פלסטיק ירוק עם האופנים היה נוסע ברחבי השכונה, אני זוכר שבחורף כשהיה בן שנתיים גיא רכב באופניים ואספנו חלזונות שיוצאים לאחר הגשם, אספנו חלק בסל האופנים והנכנו אותם על עלים כדי שיהיה להם מה לאכול, גיא הסיע את החלזונות ברחובות השכונה ובערב השארנו את האופניים בסלון, גיא השכיב את החלזונות לישון והתארגנו לשינה. אבל כשקמנו בבוקר החלזונות כבר לא היו בסל האופנים, חיפשנו בכל הבית.. אבל את החלזונות לא מצאנו. זה לא הפריע לנו להביא חדשים למחורת אבל אז כבר שמנו אותם בקופסת פלסטיק עם חורים במכסה, גיא ריחם עליהם ולמחורת בבוקר שחררנו אותם בחצר הבית. בבת גלים היתה חנות צעצועים שהיתה שייכת למוכר זקן וגיא היה מוקסם מהצעצועים ובכל פעם שעברנו ליד החנות, גיא היה עומד ומתבונן בצעצועים מבעד לשמשה, מהר מאוד התחברנו למוכר הזקן ומידי פעם נכנסנו לחנות וקנינו עוד צעצוע קטן. גיא מאוד אהב צעצועים גם כשגדל, ובכל פעם שחזרתי מחו"ל הבאתי לו צעצוע קבוע (חוץ ממלא מתנות אחרות) וזה סקייטבורד קטן שמשחקים אתו עם האצבעות, אני זוכר כיצד גיא היה יושב על הריצפה ומשחק בסקיטבורד ובאצבעות הקטנות היה מרים את החלק הקידמי ומקפיץ את הסקיטבורד באויר ונוחת חזרה לריצפה וכך במשך שעות הוא שיחק, ולמעשה גיא שיחק בהם עד שהתגייס לצבא. נזכרתי בזה לפני זמן לא רב כשהיינו בספרד ונכנסנו לחנות צעצועים, ראיתי שם סקייטבורד אצבעות והיה לי דחף כמעט בילתי נשלט לקנות את הסקיטבורד.. בסוף לא קניתי לפני כמה ימים בדרך חזרה מחדר הכושר עברתי בגינה הגדולה בשכונה וראיתי שהחליפו את כל המתקנים ונזכרתי במגלשת המכשפה הגדולה שהיתה שם פעם, זו היתה מגלשה סגורה בצורת גליל שהיא מתעגלת בסיבוב וכמה פיתולים, גיא היה נוהג לגלוש ואני המתנתי לו למטה בפתח המגלשה ובעודו גולש היתי צוחק צחוק מכשפה ומאיים לאכול אותו כירד, לעיתים גיא היה עוצר באצמע וממתין ואני הייתי מזדחל במעלה המגלשה ומושך אותו ברגל ואז גם אוכל אותו (כיאה למכשפה), לפעמים גם טיפסנו בחלקה החיצוני העליון של המגלשה עד לעלה ושם ישבנו והבטנו בגינה ובשאר הילדים שמשחקים. גם את המגלשות כבר החליפו, ונזכרתי שנדנדתי את גיא כשהיה קטן, היה לנו משחק כזה שחזרנו עליו בכל פעם שהתנדנדנו בנדנדה.. סיפרתי לגיא שבצעירותי הגעתי לטירה גדולה באמצע המדבר, הדלת חרקה כשפתחתי אותה ונכנסתי לבית גדול וחשוך, בקצה היו מדרגות צרות שהובילו למרתף.. לקחתי נר שהיה שם וירדתי במדרגות, צעד אחרי צעד.. ולפתע... ואז החל המשחק, כל אחד אמר משפט וככה המשכנו את הסיפור וכל פעם יצא סיפור משעשע אחר. אבל היה עוד משהו כייפי בנדנדות האילו, כשאני הייתי ילד אהבתי להתנדנד עד שיא הגובה ומשם לזנק ולקפוץ מהנדנדה ובכל פעם לסמן את המרחק שעברתי בקפיצה, לימדתי את גיא את המשחק הזה ובילינו שעות ארוכות בקפיצות וריחוף באוויר מהנדנדה כשגיא היה ילד הוא שיחק כדורסל בקבוצת הילדים של מכבי תל אביב, למרות היותו גבוה מכולם הוא היה קצת מגושם והתקשה במשחק, אבל גיא החליט שישתפר והתאמן בקאנטרי בקליעה לסל, ובנוסף לאימונים של מכבי, הוא התאמן לבדו במגרש הכדורסל בהדר יוסף. אני והורים נלהבים אחרים ליוונו אותם באימונים ויום אחד הציע המאמן שנשחק ההורים מול הילדים.. התחלנו לשחק והופתענו מיכלות המשחק של הילדים, סופו של המשחק היה שהילדים ניצחו אותנו.. גיא ניגש אלי ואמר "לא נורא אבא בפעם הבאה אתם תנצחו" כשגיא היה ילד נהגתי לספר לו סיפורים לפני השינה עד שנירדם, היו לי כמה ספרים של סיפורי המתולוגיה היוונית שאותם אהב גיא במיוחד, אחד הסיפורים שגיא הכי אהב היה על פגסוס. פגסוס, היה סוס עם כנפיים שנולד מהדם של ראשה של מדוזה. ולאחר לידתו, פגסוס עלה לשמים והתיישב בין הכוכבים. בלרופון שהיה גיבור יווני ניסה לרכב על פגסוס עד להר האולימפוס, מקום מושבם של האלים. כעונש על יהירותו, זאוס גרם לנפילתו ופגסוס המשיך את דרכו לשמים והפך לקבוצת כוכבים. סגירת המעגל בהקשר של פגסוס היתה בשנת 2016. במהלך השירות הצבאי נהכנו מידי פעם לרוץ יחד בשבתות והחלטנו לעשות מרתון יחד לאחר השירות. לצערי נאלצתי להמשיך ולקיים את ההסכם לבדי, ושנתיים לאחר שגיא נהרג רצתי מרתון. הרגשתי צורך להנציח את הארוע בקעקוע על בשרי ובחרתי בפגסוס. פגסוס הינו סוס, חיה אצילית, חכמה וכמובן מהירה כברק ומכאן קשורה לריצת המרתון. הכנפיים של פגסוס, ככנפי המלאכים בשמיים אליהם הצטרף גיא. ובקעקוע יש תמונה של פגסוס במגמת תעופה כלפי מעלה בדומה לנשמתו של גיא שעולה השמימה אך מצד שני מביט כלפי מטה מתוך דאגה וזכרון לכל מי שהשאיר מאחוריו, הזכרון של המשפחה.. של החיים.. של החברים ושל כל מי שנגע בו במהלך חייו. בילדותי כשהיתי בערך בן 14 אבא שלי הביא לי חץ וקשת, היא היתה שייכת לחבר של אבי שהביא לי את הקשת בהשאלה, אני זוכר שהלכתי למכון ויצמן והעליה במדרגות האחוריות לבריכה היתה בנויה על מערום אדמה גדול בגובה רב, לקחתי ארגז קרטון ויריתי בארגז ממרחק של כעשרה מטרים ולשעה קלה הייתי רובין הוד במסעותיו למען העניים. כשגיא גדל בערך בגיל שבע הלכתי לחנות נשק בתל אביב וקניתי קשת מקצועית לנוער בצבע כחול ומספר חיצי אימון, גיא אהב מאוד את הקשת, ובכל טיול שיצאנו גיא לקח את הקשת והחיצים ותמיד ירה למטרות בשדה או ברחבת דשא גדולה, המטרות היו בעיקר ארגזי קרטון או מערום עצים, גיא הפליא בדיוק הירי שלו ובמשך זמן הפך לקלעי מצטיין. החיים שלנו מלאים ברגעים קטנים שבאותו זמן נראים שוליים ושגרתיים.. אבל רגעים אילו הם כמו פסיפס שמרכיבים וממלאים את החיים שלנו בתוכן כל חייל שנופל, וכמובן כל חטוף וכל אזרח שנרצח, יש לו גם משפחה אוהבת, חברים, וסביבה קרובה וכמובן פסיפס של רגעים רבים שחקוקים בליבם של ההורים המשפחה והחברים..