טקס השבעה של מגלן בהר עובדת
זמן רב המתנו להזדמנות להתלוות ללוחמי מגלן לטקס הסיום שלהם עד שההזדמנות התממשה בנובמבר 2022. השעון צלצל בארבע בבוקר.. סערת רעמים וגשם כבד נשמע מהחלון וחשבתי על חיילי מגלן שהם רטובים במסע לקראת העליה להר עובדת בה הם יקבלו את סיכת הלוחם ויהפכו ללוחמי מגלן. נסעתי לשמוליק אבא של מתן גוטליב שנהרג עם גיא.. ובדרך ליווה אותי עידן חביב בשיריו המופלאים, ולאחר קפה קצר פגשנו את החייל שלקח אותנו ונסענו לכיוון הר עובדת. למרגלות ההר ראינו את הלוחמים בבגדים מנומרים ברקע אפור מתכוננים לעליה, חלפנו על פניהם ונסענו במעלה ההר ושם המתנו לבואם, לקראת שמונה וחצי בבוקר הגיעו כל לוחמי היחידה, התקבצו בשיפולי ההר והמתינו ללוחמים הצעירים שעוד מעט יהפכו ללוחמים מהשורה.. ראינו אותם מרחוק מטפסים על ההר, עייפים משבוע שטח ומסע מפרך, עליה תלולה וקשה והם מטפסים לקול קריאות עידוד של הלוחמים הותיקים. כשהגיעו לראש ההר, הלוחמים הותיקים אחזו בחדשים ויחד רצו עוד כ 700 מטר עד למבצר שנמצא בראש הר עובדת, התרגשתי מאוד לראות באיזו אהבה מקבלת היחידה את הלוחמים החדשים לחיכה. שמוליק ואני הלכנו אחריהם והגענו למבצר, שם הלוחמים קפצו ושרו כדבוקה אחת, הם עמדו מחובקים בשני מעגלים, קפצו ושרו שירי לוחמים.. ברקע נשמעה מוזיקה של עידן רייכל שממש לא התאימה לאווירת השמחה של קבלת הלוחמים ליחידה.. אבל נתנה שלמות של מהות מדינת ישראל. נזכרתי שפעם גיא סיפר לי על הטקס ואף ראיתי תמונות שלו כשגיא לוי שהיה מפקד היחידה עונד לו את סיכת הלוחם, אבל כאן ראיתי במציאות את השמחה, הלוחמים החדשים נראו עייפים מהשבוע המפרך אבל זה רגע שיא ההתרגשות שלהם, הרגע בו הפכו ללוחמים ולמרות העייפות הם חייכו התחבקו, שרו, רקדו וחגגו את הרגע.. דמיינתי את גיא בין הלוחמים והרגשתי במעט את מה שעבר עליו, כמה היה גיא גאה בסיכת הלוחם שלו.. בטוח שזה היה אחד הרגעים המאושרים ביותר בתקופת ההכשרה והארוע הזה מתקשר לארוע נוסף שהיה חודשים מוקדם יותר באותה השנה. את גיא לוי שהיה מפקד מגלן בתקופת ההכשרה של גיא ראיתי לראשונה בתמונה כשהוא עונד לגיא שלי את סיכת הלוחם בהר עובדת, ופגשתי אותו בספטמבר 2022 בטקס ההתייחדות של חללי הצנחנים. כשבוע לפני כן הטלפון צלצל וקצינת הנפגעים שאלה אם אני רוצה להניח זר פרחים בטקס ההתייחדות של חללי הצנחנים שמתקיים באנדרטת הצנחנים, החלטתי שכן אבל עוד לא הבנתי את גודל האירוע שכן לא הלכתי בשנים שעברו. ביום חמישי יצאתי מהבית בארבע וחצי אחר הצהרים מתוך ידיעה שהארוע מתחיל בשבע, ולפי הוויז ההגעה המשוערת היתה בשש, ואכן הגעתי לכניסה לאנדרטת הצנחנים בשש והמתנתי בתור המכוניות כרבע שעה וכשהגעתי התברר שאין מקום חניה.. נסעתי לחניון הבא ושם גם לא היה מקום.. נסעתי לחניון מרוחק יותר ושם המתנתי לאוטובוס שיקח אותי לאירוע.. השעה כבר שש וחצי ואני עוד בהמתנה באוטובוס, הטלפון מצלצל.. "אני ממתין לאוטובוס וכבר מגיע" עניתי ושאלתי את הנהג מתי כבר נוסעים.. הלחץ כבר עולה וחששתי שלא אגיע בזמן, לבסוף יצאנו לדרך והגעתי בעשרה לשבע, הלכתי לשבת במקומי והטקס החל.. הטקס היה מרשים מאוד, ומאוד התרגשתי, הרבה מכפי שציפיתי שאתרגש.. היו המון משתתפים משפחות, חיילים, ומוזמנים. 1568 חללים מהצנחנים מונצחים שם בינהם גם גיא שהיה במגלן שבזמנו לפני שהוקמה חטיבת הקומנדו, היתה שייכת לחטיבת הצנחנים. לידי ישבו זוג אנשים מבוגרים אשה מוקפדת בלבושה וגבר גבוה עם שיער שיבה חולצה לבנה ופנים נפולות ודמיינתי את בנם היקר שעבור זכרונו הגיעו לאירוע. הגיע תורו של הזר השביעי קמתי ממקומי והלכתי לעבר הרחבה, שם פסענו יחד גיא לוי ואני להנחת זר הפרחים לזכר חללי הצנחנים, ולזכרו של גיא שלי.. והיה זה יום לאחר הטקס שהבנתי.. מאוד התרגשתי כשהבנתי שצעדתי לצידו של גיא לוי שכן רציתי לפגוש אותו כבר 10 שנים לפני כן, כשראיתי אתו בתמונה עונד את סיכת הלוחם לגיא שלי.. סגירת מעגל..
איל אלגרנטי מספר איך גיא היה מעודד אותו
גיא תמיד ישאר בליבנו, הלב הוא משכן התחושות ומדוע זה כך? הסיבה נעוצה בתקופה קדומה, עוד לפני שהבינו את חשיבות המוח.. ראו שקצב הלב משתנה בהתאם למצב הרוח, כשמשהו מפחיד אותנו או מפתיע.. הלב דופק במהירה, כשאנחנו נרגעים..קצב הלב יורד, וכך היה ב 30 ליולי 2014 בבית החולים בלינסון. הגיעה אחות שהזמינה אותנו לראות את גיא , צעדנו בעקבותיה ונכנסנו לחדר חשוך מעט, גיא היה שרוע על מיטת הניתוחים מכוסה בסדין לבן והרגלים שלו בצבצו החוצה מהמיטה, נגשתי ועמדתי מאחורי הראש של גיא, הוא שכב שם ללא נוע, התבוננתי בפנים של גיאת הפנים היו נפוחות, שיער קצוץ.. לכלוך ואפר משדה שעיטרו את הפנים רמזו מה קרה שם.. לרגע אחד נדמה היה לי שגיא פקח את העיינים והמתנתי בצפיה דרוכה שניות ספורות.. אבל הבנתי שזו רק הזיה שלי. אני זוכר את פעימות ליבי כאילו שרצה לפרוץ החוצה ולהכנס לגיא שלי ולהפיח בו חיים. אבל רק עמדנו שם קפואים ללא יכולת לזוז לאורך השנים היו מספר מקרים בהם התחלפו היוצרות, ובמקום שאני אתמוך בגיא כאבא בבנו.. גיא תמך בי לפני שגיא התגייס לצבא היינו בטיול משפחתי באוסטריה, שכרנו וואן מרצדס גדול שנוכל לנסוע המשפחה כולה יחד, עם ששת הילדים ויום אחד מלאתי בטעות דלק 95 במקום דיזל, כששמתי לב לטעות הבנתי שאסור לנהוג ברכב והתקשרתי לחברת ההשכרה. לאחר כשעה הגיע רכב חילוץ וגרר אותנו למוסך לשטיפת מיכל הדלק, אבל משום שהיה יום שישי אחר הצהרים נסענו זמן רב מאוסטריה לגרמניה למוסך הסדר של החברה. וכך נסענו לגרמניה וחזרנו לאחר מספר שעות, היה לי מאוד לא נעים משום שדנית והבנות נשארו באתר תיירותי סמוך למקום בו היינו וגיא התנדב להצטרף אלי לנסיעה..הרגשתי לא בנוח ואפילו קצת יאוש משום שבגלל טעות שלי הטיול נקטע אבל גיא היה שם, דברנו כל הדרך ובסוף גיא הרגיע ותמך בי ואמר "לא נורא אבא לפעמים עושים טעויות אבל לא קרה כלום.." גיא היה מלא תושיה, בחורף שלפני הגיוס נסענו כולנו לחרמון, אנחנו הגדולים גלשנו בסקי והבנות הקטנות השתעשעו בשלג עם דנית, בסוף היום רצינו לרדת לחניון התחתון לקחת את המכונית ולנסוע הביתה, המתנו ארוכות להסעה אך מישום הקרח על הכביש לא היתה הסעה וירדנו כל הדרך ברגל, הדרך היתה ארוכה הינו עייפים כולנו וקפואים מקור, גיא ואני לקחנו את הבנות הקטנות על הכתפים והזדחלנו לאיטנו במורד הכביש. לאחר שעה קלה הגענו לחניה, חיפשנו וחיפשנו עם התיקים והקטנות על הכתפים ולא מצאנו את המכונית, כבר הינו עייפים וקצת מיואשים. ובנקודה זו גיא הורה לנו לשבת בצד על המדרכה והחל לרוץ בין החניונים הסמוכים בחיפוש אחר המכונית עד שמצא אותה בחניון סמוך, גיא חזר עם החיוך המקסים שלו ואמר "מצאתי את האוטו יאללה בא נלך..." הרגשתי שליבי נמלא גאווה בגיא שלא התייאש ובזמן משבר ידע לעשות מעשה החלום לרוץ מרתון, נולד איי שם בתקופת השירות הצבאי של גיא, רצנו מספר פעמים בסופי השבוע עם גיא ולעיתים גם עם יעלי, וקבעתי עם גיא שבסיום הצבא נרוץ מרתון יחד. לעיתים רצנו יחד ברחובות העיר, בפארק הירקון או בטיילת שלאורך הים מחוף תל ברוך לנמל. גיא היה בכושר גבוה ולעיתים היה רץ מהר כמה מאות מטרים קדימה וחוזר שוב לרוץ איתי, וכך באחת הריצות לקראת סיום הריצה עלינו את העליה התלולה מכביש חיפה לרחוב קק"ל, העליה היתה קשה, הרגלים כאבו לי, האטתי את הריצה והיתי ממש קרוב להפסיק את הריצה, גיא חש בכך ותמך בי בשכמות ואמר "יאללה אבא עוד קצת ומסיימים" שאבתי המון כח מהחיבוק של גיא ומהמשפט הזה.. הגברנו מהירות וסיימנו את העליה בריצה מהירהת ומאז כל פעם שרצתי בעליה הזו דבריו של גיא הדהדו במוחי. החלום לרוץ מרתון יחד נגדע, אבל הגיע למימוש אישי שלי במרתון פירנצה בנובמבר 2016 כמתנת בר מצווה החלטנו שנטוס לגלוש יחד בחופשת סקי, והחלטנו ללמוד לגלוש בסנאובורד בקלאב מד בצרפת, באתר ואל טורנס. ההתרגשות החלה, בילינו שעות ברכישת ציוד סקי, טסנו לצרפת והצטרפנו לקבוצת מתחילים, קיבלנו ציוד והגענו למדרונות המתונים המשמשים ללימוד.. ושם החל הדכאון האישי שלי.. היה לי מאוד קשה, כל הזמן נפלתי וקמתי, נפלתי וקמתי וכשהגענו בערב לחדר פשוט התמוטטתי מעייפות.. וגיא גלש כאילו היה ילד אירופאי שגולש מגיל ינקות.. התקדם מאוד מהר, גיא פגש חבר בן גילו ואחר הצהרים לאחר השיעורים המשיכו לגלוש יחד עוד שעות ארוכות. ביום השני עלינו להר עצמו והתחלנו לגלוש, ואני בגלישה בעיקר על הישבן.. כאב לי כל הגוף וכבר הייתי קרוב להתייאש, וגיא כל הזמן חיזק אותי ועודד אותי.. "אבא אל תדאג, תתאמן ועוד מעט תצליח" וכך כל הזמן בעיינים הטובות ובחיוך האופייני רק לגיא הוא עודד אותי וחשבתי לעצמי שהכל הפוך כאן, התפקידים מתהפכים.. הרי אני האבא ואמור לעדד אותו ולדחוף אותו להצלחה, ואני מוצא את עצמי מתקשה והוא הילד בן הבר מצווה מעודד אותי.. למזלי ביום השלישי משהו השתנה אצלי, משהו בשיווי המשקל, משהו בתנועה הטבעית של הסנאובורד נכנס בי.. והצלחתי לגלוש בלי לפול, ועוד קצת אימון ואני כבר גולש במהירות עם כל הקבוצה.. השרירים עדיין כואבים, עדיין תפוסים אבל האדרנלין שבגלישה, המהירות והרוח הקפואה שמכה בפנים השכיחה את הכל.. שמחתי נורא, וגיא ממש צהל משמחה, חיבק אותי חזק ואמר "אמרתי לך?" לפני עשר שנים כשסגרו את רוב הפעילות של חברת טקסס אינסטרומנט החברה בה עבדתי, מצאתי את עצמי ללא עבודה והתחלתי בחיפוש האתגר הבא.. למרות שלא הבעתי שום חשש, גיא כנראה הרגיש משהו וערב אחד בא אלי מאחור וטפח על כתפי ואמר אבא אל תדאג אתה מהנדס מצויין ואני בטוח שכל חברה תחטוף אותך, חבקתי אותו ואמרתי, אל תדאג יהיה בסדר..
טקס הכנסת ספר תורה לזכרו של גיא לבית הכנסת
לפני כשבע שנים השתתפתי בקבוצת תמיכה להורים שכולים מתאם משרד הבטחון, ושם התוודעתי לספר התורה שנכתב לזכרם של חיילים שנהרגו במבצע צוק איתן עלידי מספר משפחות מארצות הברית למרות שאינני דתי השתכנעתי ופניתי ל טובה מזכירת הרב של ישיבת נתיב אריה שטיפלה בנושא.. עברו שלוש שנים עד שקבלתי הודעה שהספר מוכן, מועד החלוקה נקבע לחג שבועות במאי 2020 והיה אמור להערך בכותל בטקס מכובד שמתאים לקבלת ספר תורה, אך בעקבות הקורונה הכל נעצר ולבסוף קיבלתי את הספר במסירה אישית בתחילת יולי 2020 בישיבה בבני ברק. סופר הסתם אחז בנוצה לבנה, טבל בדיו ומלא את האותיות של הפסוק האחרון בספר התורה, וכשהגיע לאות האחרונה עצר והתבונן בי קלות, "ברגע שאכתוב את האות האחרונה הספר יהפך לקדוש",הוא אמר.. אחזתי בנוצה וצבענו יחד את האות האחרונה.. בסוף רציתי להגיד משהו אבל לא הצלחתי, דמעה גדולה מילאה את גרוני ולא הצלחתי להוציא הגה.. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַם הלכתי לכיוון האוטו עם ספר התורה מלווה ברב וכותב הסתם ועוד ילד קטן שהצטרף.. חיזקנו את ספר התורה בחגורת בטיחות ברכב ונפרדתי מהם לשלום.. ולפתע הרב אמר לי, "אתה יכול לקחת את הכיפה.." לא הבנתי.. ולפתע נזכרתי שאני חובש כיפה גדולה ושחורה שהם נתנו לי.. הסרתי אתה והתנצלתי שכמעט לקחתי אותה בלי לשים לב.. "זה בסדר" אמר הרב "רציתי לתת לך" חייכתי והבנתי שזו היתה דרכו למנוע ממני מבוכה שכן כמעט לקחתי כיפה שלא שייכת לי.. על כיסוי ספר התורה רשמנו " כִּי־עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה־אוֹר " ( תהילים לו פסוק י) אני לא מתיימר לפרש פסוקים מהתורה, אבל אספר על מה שפסוק זה אומר לי, גיא הוא בני בכורי, הוא נולד הראשון מבין ילדי והוא היה מקור החיים למשפחה והראשית למשפחה שהלכה וגדלה עם השנים.. כשהוא הלך מאתנו החיים השתנו והפכו והתגבשו לחיים אחרים, לכאורה הכל נשאר כשהיה אבל עמוק בפנים השתנו הרבה דברים וצצו וצפו ושינו את מהלך חיינו . יום לאחר מכן הכנסתי את ספר התורה לבית הכנסת באפקה אבל בגלל הקורונה דחינו את הטקס. הטקס הרישמי נערך שנתיים מאוחר יותר ב 22 לספטמבר 2022 השעה היתה 17:20 והיו קומץ אנשים שהגיעו לבית הכנסת, ארן חבר טוב שלי שאתו גם התפללתי מספר פעמים בחדר התפילה בעבודה, אמר לי "אל תדאג, אם יכולת לראות, היית רואה שבית הכנסת מלא מאוד.. צבאות צבאות של נשמות הגיעו לטקס העלאת התורה", התבוננתי בחלל החדר ופיללתי שנשמתו של גיא כאן ובאה לחגוג בטקס העלאת ספר התורה שנכתב לזכרו, בדיוק במקום בו עלה לתורה ובמקום בו הוקסם בילדותו מקול תקיעת השופר.. לקראת 17:40 הגיעו הרבה אנשים ומלאו את חלל בית הכנסת. יצאנו לרחוב ורקדנו עם ספר התורה בליווית נגינתו ושירוו הסוחפים של עמיקם וילדיו, היה מלא שמחה ואור שליווה את כל הטקס מתחילתו ועד סופו אורו של גיא ממשיך לזרוח עד עצם היום הזה, וממשיך להאיר את הדרך.. ולהשפיע על מהלך חיינו ועל חייהם של רבים מהאנשים שהכיר והיו קרובים לו בימי חייו, ומידי פעם אני גם שומע מחברים שרוחו עדיין שם ומציינת מבהירה ומאירה להם את הדרך בצמתים שונים לאורך נפתולי החיים ספר התורה נכנס לבית הכנסת אפקה בו עלה גיא לתורה... סגירת מעגל.. בבית הכנסת בטקס הכנסת ספר התורה שרו עמיקם נחושתן וילדיו וממנו בקשתי שישירו באזכרה השנה