גיא אלגרנטי

לפני כשבע שנים השתתפתי בקבוצת תמיכה להורים שכולים מתאם משרד הבטחון, ושם התוודעתי לספר התורה שנכתב לזכרם של חיילים שנהרגו במבצע צוק איתן עלידי מספר משפחות מארצות הברית למרות שאינני דתי השתכנעתי ופניתי ל טובה מזכירת הרב של ישיבת נתיב אריה שטיפלה בנושא.. עברו שלוש שנים עד שקבלתי הודעה שהספר מוכן, מועד החלוקה נקבע לחג שבועות במאי 2020 והיה אמור להערך בכותל בטקס מכובד שמתאים לקבלת ספר תורה, אך בעקבות הקורונה הכל נעצר ולבסוף קיבלתי את הספר במסירה אישית בתחילת יולי 2020 בישיבה בבני ברק. סופר הסתם אחז בנוצה לבנה, טבל בדיו ומלא את האותיות של הפסוק האחרון בספר התורה, וכשהגיע לאות האחרונה עצר והתבונן בי קלות, "ברגע שאכתוב את האות האחרונה הספר יהפך לקדוש",הוא אמר.. אחזתי בנוצה וצבענו יחד את האות האחרונה.. בסוף רציתי להגיד משהו אבל לא הצלחתי, דמעה גדולה מילאה את גרוני ולא הצלחתי להוציא הגה.. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַם הלכתי לכיוון האוטו עם ספר התורה מלווה ברב וכותב הסתם ועוד ילד קטן שהצטרף.. חיזקנו את ספר התורה בחגורת בטיחות ברכב ונפרדתי מהם לשלום.. ולפתע הרב אמר לי, "אתה יכול לקחת את הכיפה.." לא הבנתי.. ולפתע נזכרתי שאני חובש כיפה גדולה ושחורה שהם נתנו לי.. הסרתי אתה והתנצלתי שכמעט לקחתי אותה בלי לשים לב.. "זה בסדר" אמר הרב "רציתי לתת לך" חייכתי והבנתי שזו היתה דרכו למנוע ממני מבוכה שכן כמעט לקחתי כיפה שלא שייכת לי.. על כיסוי ספר התורה רשמנו " כִּי־עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה־אוֹר " ( תהילים לו פסוק י) אני לא מתיימר לפרש פסוקים מהתורה, אבל אספר על מה שפסוק זה אומר לי, גיא הוא בני בכורי, הוא נולד הראשון מבין ילדי והוא היה מקור החיים למשפחה והראשית למשפחה שהלכה וגדלה עם השנים.. כשהוא הלך מאתנו החיים השתנו והפכו והתגבשו לחיים אחרים, לכאורה הכל נשאר כשהיה אבל עמוק בפנים השתנו הרבה דברים וצצו וצפו ושינו את מהלך חיינו . יום לאחר מכן הכנסתי את ספר התורה לבית הכנסת באפקה אבל בגלל הקורונה דחינו את הטקס. הטקס הרישמי נערך שנתיים מאוחר יותר ב 22 לספטמבר 2022 השעה היתה 17:20 והיו קומץ אנשים שהגיעו לבית הכנסת, ארן חבר טוב שלי שאתו גם התפללתי מספר פעמים בחדר התפילה בעבודה, אמר לי "אל תדאג, אם יכולת לראות, היית רואה שבית הכנסת מלא מאוד.. צבאות צבאות של נשמות הגיעו לטקס העלאת התורה", התבוננתי בחלל החדר ופיללתי שנשמתו של גיא כאן ובאה לחגוג בטקס העלאת ספר התורה שנכתב לזכרו, בדיוק במקום בו עלה לתורה ובמקום בו הוקסם בילדותו מקול תקיעת השופר.. לקראת 17:40 הגיעו הרבה אנשים ומלאו את חלל בית הכנסת. יצאנו לרחוב ורקדנו עם ספר התורה בליווית נגינתו ושירוו הסוחפים של עמיקם וילדיו, היה מלא שמחה ואור שליווה את כל הטקס מתחילתו ועד סופו אורו של גיא ממשיך לזרוח עד עצם היום הזה, וממשיך להאיר את הדרך.. ולהשפיע על מהלך חיינו ועל חייהם של רבים מהאנשים שהכיר והיו קרובים לו בימי חייו, ומידי פעם אני גם שומע מחברים שרוחו עדיין שם ומציינת מבהירה ומאירה להם את הדרך בצמתים שונים לאורך נפתולי החיים ספר התורה נכנס לבית הכנסת אפקה בו עלה גיא לתורה... סגירת מעגל.. בבית הכנסת בטקס הכנסת ספר התורה שרו עמיקם נחושתן וילדיו וממנו בקשתי שישירו באזכרה השנה

אנשים שמתמודדים עם אבל בגין אובדן לרוב לא מאמינים שניתן להתגבר על האובדן ולחזור לחיים רגילים ולחיות לצד האובדן, וזו אכן תחושה שנמשכת זמן רב עד שאפשר לחזור חזרה לחיים מלאים ותפקוד טוב, למרות שהחיים של אחרי האובדן הם שונים בתכלית מהחיים שלפנח האובדן. כשנכנסתי לעולם השכול רציתי להבין בפני מה אני עומד וקראתי באינטרנט את שלבי השכול שהם: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. בהתחלה זה נשמע לי הגיוני וניסיתי כל הזמן להבין באיזה שלב אני נמצא, אבל התהליך הוא לא כל כך פשוט שניתן לחלקו לחמישה שלבים ברורים. ואני יותר מתחבר לכך שהחיים ממשיכים לעד בשני מסלולים שקורים במקביל ובכל שלב אחד המסלולים מקבל משקל גבוה יותר מהמסלול השני המסלול הראשון הוא הצורך להמשיך את הקשר עם מי שמת, להמשיך להתעסק בזכרונות, להתייעץ איתו ולחשוב מה היה אומר בהחלטות חשובות ולהמשיך להנציח את זכרו. המסלול השני הוא החזרה לחיים ולמצא את הדרך ואת האיזון הנכון כיצד ממשיכים לחיות לתפקד לצד האובדן, ובעצם לבנות ולעצב את החיים החדשים. אתמקד רגע במסלול הראשון בו מרגישים צורך להמשיך את הקשר עם המת ואתן כמה דוגמאות ממש בימים הראשונים לאחר השבעה היה לי את החלום הראשון על גיא, התעוררתי בלילה.. התיישבתי במיטה והלב שלי פעם בחוזקה.. יש חלומות שהם מציאותיים כל כך עד שהגבול בין המציאות לחלום מטשטש.. בחלום ראיתי את הבנות משחקות בסלון, ניצן הילה נועה מאיה ויעלי.. השתהתי למספר רגעים מתבונן בבנות.. הייתי צריך ללכת ויצאתי מהבית לחדר המדרגות, הדלת נפתחה וגיא עמד שם.. גבוה.. חסון ומחייך אלי בעיניים טובות, לבוש רק בתחתוני בוקסר ציבעוניים ללא חולצה, גוף שרירי וחטוב מחייך בעיניים טובות. חיבקתי אותו חזק חזק, וממש יכולתי להרגיש את החיבוק שלו עוטף את כולי, ממש מוחשית ממש אמיתי ממש קרוב, והוא אמר לי, אבא אל תדאג אני אשמור על הבנות.. חייכתי אליו והרגשתי חום נעים. אני זוכר שהתחלתי לבכות בתוך החלום, התבוננתי בגיא ושאלתי אותו, למה.. למה דווקא אתה.. למה הלכת? גיא התבונן בי ארוכות עם מבט של "לא יודע" וחייך את החיוך המקסים שלו.. אמרתי לו "אלוהים עשה טעות, חייב להיות שעשה טעות" התעוררתי וחשתי צורך עז לנסוע לבית העלמין, התלבשתי במהירות ונכנסתי לאוטו, שמעתי להקת עורבים בשמים.. וזה היה לי מאוד מוזר שכן מעולם לא שמעתי קודם לכן להקת עורבים בלילה. המשכתי בנסיעה לכיוון בית העלמין ובשמים מרחוק ראיתי את הירח היפה ביותר שראיתי בחיי, ירח עגול גדול ומאיר בחוזקה.. הירח ליווה אותי בדרכי לבית העלמין, שם ישבתי בחושך ליד הקבר מנסה להיות הכי קרוב שרק אפשר.. ורק הירח עמד שם והתבונן... באותה תקופה ביקרתי בקבר של גיא בכל יום וקיוויתי לחוש ולהרגיש אותו   קראתי חומר רב נוגע באבלת את הספר של אליזבת קובלר רוס שטיפלה בחולים סופנים, כמה ספרים של נורית אלדר ושל יהודית פלאות המדברים על החיים של אחרי המוות היה לי מאוד קשה לקבל את העובדה שלא נשאר כלום אחרי המוות, היה בי קונפליקט פנימי.. הרי איך זה יתכן שכל הרגשות, האהבה, העזרה לזולת, הנתינה האין סופית, הרצונות, המטרות, כל זה נעלם כלא היה אחרי המוות? הגוף נעלם, זה ברור אבל מה עם מה שמעבר לגוף, מה עם הנשמה? האם היא גם מתפוגגת? וכדי לנסות לענות על שאלה זו הלכתי לכמה מתקשרים ומתקשרות וניסיתי להבין האם יש משהו לאחר המוות, מאוד רציתי להאמין, מאוד רציתי משהו להאחז בו. אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי אצל מתקשרת באיזור הצפון, הגעתי לבית פרטי יפה ובקצה החצר היתה יחידת דיור קטנה ששם ישבנו, בגלל שהייתי מאוד ספקן לא אמרתי לה מה השם שלי וגם לא את הסיבה שבגללה בקשתי להפגש אתה, היא ישבה מולי עצמה את עיניה וזימנה את מלאך שיצור את החיבור והקשר.. לאחר היא סיפרה שהיא שומעת הדי פיצוצים וקולות רבים של צעקות והמולה והיא מרגישה גבר צעיר פצוע ונחנק, הוא בקושי מצליח לנשום בגלל הדם הרב שממלא את ריאותיו.. היתי המום ולא ידעתי מה להגיד, האם באמת היא רואה את זה או שבהסח הדעת רמזתי לה מה מטרת בואי והיא זרמה עם מה שאני מצפה לשמוע? שאלתי שאלות נוספות אבל היא אמרה שכרגע גיא נמצא באיזור בין שמיים לארץ והיא לא יכולה לתקשר איתו ישירות אלא רק דרך מלאך מתווך שגם מלווה את גיא בתהליך שהוא עובר. יצאתי משם בתחושה של ספקנות אבל מצד שני רציתי להאמין והרגשתי בליבי שאולי בכל זאת יש בזה משהו. מאז הלכתי למספר מתקשרים, והבעיה שכנראה רובם שרלטנים, היה מתקשר אחד שישב מולי וכשהתחיל התקשור הוא התחיל לרעוד בכל גופו, מיד נדרכתי משום שיש כבר יש לי ניסיון עם מתקשרים וישר זיהיתי הצגה.. ואז הוא החל לתאר כמה גיא סובל וכמה רע לו, קמתי מהכסא בכעס רב ובעטתי בכסא בכוח והעפתי אותו לעברו, המתקשר קם בבהלה וניסה להסביר לי משהו אבל מרוב כעס לא הקשבתי, צרחתי וקיללתי אותו ויצאתי משם בטריקת דלת. וכך מתקשור לתקשור למדתי עוד קצת אבל בסוף הדברים חזרו על עצמם, ופעם אחת אפילו עשיתי שיחזור גילגולים שלי, וכל זאת במטרה להבין האם יש משהו מעבר להרי החושך. באחת הפגישות אמרה לי המתקשרת שהסימנים מגיא והאותות מהעולם הבא מגיעים בצורות רבות, הפרעות חשמליות (למשל אורות שכבים ונדלקים לבד), ותופעות טבע שונות ובעיקר מחיות וספרה לי סיפורים רבים על סימנים מחיות ובעיקר כלבים ופרפרים, למשל סיפרה לי שהיתה עדה לכלב שהגיע לשבעה של משפחה שהכירה והכלב היה שם כל השבעה וברגע שהשבעה הסתיימה הכלב נעלם כלא היה.. יצאתי כמובן בהרגשה סקפטית למרות שמאוד רציתי להאמין, אבל המחשבה הלוגית התנגדה.. באחד הימים הלכתי לקחת את נועה מחברה בשעות הערב ועליתי במעלית לקומה השלישית לקחת את נועה, כשנועה יצאה מבית החברה היא אמרה לי "אבא יש לך פרפר על הכתף" ראיתי את הפרפר, חייכתי לנועה, הושטתי לה יד והלכנו לעבר המעלית, "אבא תעיף את הפרפר, הוא מפחיד אותי" אמרה נועה, אמרתי לה "מה איכפת לך, הפרפר לא מזיק" והמשכנו בדרכינו לעבר המכונית. כשהגענו למכונית ביקשה שוב נועה שאעיף את הפרפר, בתנועה קלה העפתי את הפרפר והוא עף למעלה ולאחר מכן שב ונחת לי על הכתף, כך היה פעמיים עד לבסוף הפרפר עף ולא שב יותר. קשה היה לי להרגע מהסיפור ולמחרת התקשרתי למתקשרת וסיפרתי לה על סיפור הפרפר, והיא כמובן אמרה שזה הנשמה של גיא שבאה לביקור. אמנם אינני מאמין שזו הנשמה של גיא אבל כך נולד קעקוע פרפר בחלקה האחורי של כתף ימין בדיוק במקום בו בא בפרפר לביקור, ב ספטמבר 2017. גיא מאוד אהב חולצות של אבקרומבי ובכל פעם שהייתי בארצות הברית עברתי דרך החנות וקניתי מספר חולצות בצבעים שונים, וכך במשך הזמן התווספו עשרות חולצות לארון הבגדים של גיא, אחרי שגיא נהרג שמרתי חלק מהחולצות ובמשך תקופה לבשתי אותן ודרכן הרגשתי חיבור לגיא.. מעיין המשכיות, עכשיו כבר עליתי במשקל והן כבר לא מתאימות ואת חלקן נתתי לאחיות של גיא תקופה ארוכה לא יכולתי לראות טלוויזיה ולהאזין למוסיקה במשך זמן רב, לאחר כשנה בערך פתחתי טלוויזיה לראשונה וראיתי סרט של רמבו, סרט שבעבר ראיתי מסםר פעמים. בסרט ראו את רמבו וחיילים אמריקאים טסים במסוק לצורך חילוץ של שבויים אמריקאים בויאטנם בידי הויאטקונג, ואז מהמסוק החלו יורים בויאטנמים ורואים אותם עפים באוויר.. סגרתי מיד את הטלוויזיה והזדעזעתי שלא חושבים על ההורים של אותם ויאטנמים. אמנם סרט אקשן טוב שצפיתי בו מספר פעמים בעבר אבל לאחר האסון הסתכלתי על דברים בצורה אחרת ממה שהיה בעבר. היו הרבה סיטואציות בהן דמיינתי את גיא בהן, לדוגמה יום אחד ישבתי במשרד ועבדתי ולפתע תפסו את עייני שני חברה שהיו תלויים על חבלי סנפלין בגובה רב ומנקים את החלונות מחוץ לבניין, התבוננתי בהם במשך כמה דקות וחשבתי שגיא בטוח היה נהנה מהעבודה הזו ולרגע יכולתי לראות אותו מתנדנד על החבל ומנקה את החלון עם חיוך רחב שהיה אופייני לו הרצון להנציח את גיא וספר עליו היה ממש מההתחלה, במהלך השבעה באו לבקר תמי ונמרוד דריפוס ובמהלך השיחה דברנו שנערוך מרוץ בשכונה לזכרו של גיא, לאחר זמן החלטתי שאני רוצה להתקדם עם מרוץ אבל לא היה לי מושג מה לעשות, קיבלתי טלפון של מורה לספורט שעשה מרוץ והתקשרתי אליו לקבל עיצות איך להתקדם, אבל התברר שהוא עשה מרוץ בקיבוץ ופשוט ארגן את חברי הקיבוץ לריצה, הבנתי שזה לא מה שאני צריך ובסוף חברתי לחברת שוונג שתעזור באירגון המקצועי של המרוץ, עוד הרבה אנשים טובים באו לעזור, תמי ונמרוד דריפוס עזרו בארגונים ואחריות על מסלול הריצה עצמו, כ 30 ילדים מהצופים הגיעו עזרו בחלוקת האוכל והשתיה וחלוקת המדליות למסיימים וחלק עמדו לאורך המסלול להכוונת הרצים, הבנות שלי עזרו בחלוקת ערכות הריצה. וכך באקטובר 2015 נולד המירוץ הראשון שהשתתפו בו 1740 משתתפים שרובם היו תושבי השכונה שבאו לרוץ לזכרו של גיא, בסיום המרוץ נכנסנו כולם לאיזור הדשא בקאנטרי וצפינו בהופעה של עידן חביב.   לאחר שגיא נהרג העסיקה אותי המחשבה מה הוא הרגיש, מה גיא הרגיש ברגעים האחרונים עוד כשהיה בהכרה, האם חשב על המשפחה? האם חשב על החברה? האם חשב על החברים? האם חשב על חבריו לצוות הפצועים.. מה היה שם? במהלך הזמן דברתי עם מספר אנשים, עם חבר שטבע בים, חשבתי על התחושה שלי כשהדרדרתי לתהום במהלך טיול והצלחתי איכשהו לצאת מזה, חשבתי על התחושה כשהלכתי לאיבוד בג'ונגל בדרום אמריקה, וגם בשיחה עם ניב מפקדו של גיא על השעות בהם הובל לבית החולים לאחר פציעה קשה כשהיה בהכרה מלאה והכל הוביל למסקנה דומה אבל עדיין היו לי סימני שאלה. מעדויות ידעתי שגיא תפקד והלך לנקודת הפינוי ושם הוריד את האפוד ותקשר.. אבל החלק שעניין אותי במיוחד, מה הרגיש ועל מה חשב גיא, כשהיה ברגעים האחרונים לפני שאיבד את ההכרה, מהרגע שהתברר גודל הפציעה שלו בסמוך למסוק החילוץ של 669, מהרגע שהקיפו אותו מספר פראמדיקים וטיפלו בו בהיותו שכוב באלונקה עד הרגע שאיבד את ההכרה במסוק בדרך לבית החולים. הרגעים האילו מאוד העסיקו אותי ואת התשובה בוודאות כנראה לא אדע לעולם.. אבל כנראה שהייתי צריך לעבור את אותם 45 שניות כדי להבין... באמצע אוגוסט 2017 החלטתי לעשות צניחה חופשית ותאמתי צניחה עם חברת פרדייב בחוף הבונים. הרעש של מדחף המטוס הידהד, הרגשתי את פעימות ליבי מסתנכרנות לקצב המדחף... הערות אחרונות של ארנון המדריך שיושב צמוד אלי מאחור, המטוס מתחיל להאיץ ובתנועה קלה ניתק מהמסלול, זכרונות רבים מתרוצצים במוחי.. ולרגע חזרתי לתקופה בצבא בקורס הטייס מתבונן החוצה.. הבתים נראים כמו קוביות, קוו המתאר של החוף והים נוצץ בשמש.. אני מתבונן למטה וכבר לא בטוח למה אני כאן.. המדריך מעלה אותי על ברכיו ומהדק את החגורות. הדלת נפתחת ומשב הרוח נכנס למטוס. אני יוצא ראשון ופתאום תלוי מחוץ למטוס, שקט אופף אותי, נופלים מטה במהירות 200 קמ"ש והכל רגוע ושקט... שום מחשבה לא תופסת מקום בראשי, רק השקט והריק, מרגיש את הרוח מסביב ראשי, מרגיש שאני חלק מהשמים, חלק מהעננים שמסביב.. הים מלמטה נראה שלוו כל כך, הנוף עוצר נשימה ושקט מסביב, תחושה של שיכרון.. כאילו אני מתבונן על המתרחש מהצד.. תפיחה על השכם של המדריך קוטעת את השקט, קוטעת את 45 השניות של נפילה חופשית.. והגיע הזמן לפתוח את המצנח. לא הבנתי את התחושה של השקט והריק שאפפו אותי ולאחר מחקר קצר הבנתי שהתחושה היא בגלל האדרנלין.. הגוף חושב ומבין שהוא בתהליך התרסקות והאדרנלין חוסם ומשתק את המחשבות והתחושות, יתכן שזה מנגנון של הגוף להגן עלינו ואז השתכנעתי שאני מבין מה עבר על גיא ברגעים האחרונים לפני שאיבד את הכרתו, ומעט הוקל לי.. המסלול השני הוא החזרה לחיים ולמצא את הדרך ואת האיזון הנכון כיצד ממשיכים לחיות לתפקד לצד האובדן, להמשיך בשגרת החיים, להמשיך לעבוד, להיות עם המשפחה והחברים.. להמשיך את החיים כרגיל, וגם אם במובנים רבים החיים שלאחר האובדן כבר לא דומים לחיים שלפני האובדן. וכך שני המסלולים, המסלול של חזרה לחיים והמסלול של המשך הקשר עם גיא, מתנהלים להם במקביל וכנראה שימשכו כך עד הסוף

בעת המודרנית, הציעו זרמים שונים בפסיכולוגיה תאוריות שונות על משמעותם של החלומות בתרבויות העולם הקדום, ובהן יוון העתיקה ומצרים העתיקה, נחשבו החלומות לאמצעי תקשורת עם העל-טבעי או לביטוי של התערבות אלוהית, שרק יחידי סגולה או כוהני דת היו מסוגלים לעמוד על משמעותם ביהדות הגישה הרווחת במקרא ובמיוחד בספר בראשית היא שלחלום יש תפקיד בתקשור עם אלוהים ובגילוי רצונו ואף בגילוי העתיד לבני האדם. אני לא הולך לענות על שאלה זו מהוא החלום ופירוש אבל אני רוצה לספר לכם קצת מהחלומות הפרטיים שלי אודות גיא התעוררתי בלילה.. התיישבתי במיטה והלב שלי פעם בחוזקה, הייתי במקום שהוא בין מצב עיירנות לבין השינה.. יש חלומות שהם מציאותיים כל כך עד שהגבול בין המציאות לחלום מטשטש, זהו חלום מתנה.. בחלום ראיתי את הבנות משחקות בסלון, ניצן הילה נועה מאיה ויעלי.. השתהתי למספר רגעים מתבונן בבנות.. הייתי צריך ללכת ויצאתי מהבית לחדר המדרגות, הדלת נפתחה וגיא עמד שם.. גבוה.. חסון ומחייך אלי בעיניים טובות, לבוש רק בתחתוני בוקסר ציבעוניים ללא חולצה, גוף שרירי וחטוב מכייך בעיניים טובות, כמו שאהב תמיד להסתובב בבית. חיבקתי אותו חזק חזק, וממש יכולתי להרגיש את החיבוק שלו עוטף את כולי, ממש מוחשית ממש אמיתי ממש קרוב, והוא אמר לי, אבא אל תדאג אני אשמור על הבנות.. חייכתי אליו והרגשתי חום נעים. אני זוכר שהתחלתי לבכות בתוך החלום, התבוננתי בגיא ושאלתי אותו, למה.. למה דווקא אתה.. למה הלכת? גיא התבונן בי ארוכות עם מבט של "לא יודע" וחייך את החיוך המקסים שלו.. אמרתי לו אמרתי "אלוהים עשה טעות, חייב להיות שעשה טעות" נאבקתי בחלום.. לא רציתי להתעורר, רציתי להיות שם עם גיא רק עוד קצת, אבל התעוררתי.. התעוררתי וחשתי צורך עז לנסוע לבית העלמין, התלבשתי במהירות ונכנסתי לאוטו, שמעתי להקת עורבים בשמים.. אני זוכר שזה היה לי מאוד מוזר שכן מעולם לא שמעתי קודם לכן להקת עורבים בלילה. התנעתי את האוטו ומהרמקולים פרצה שירה של עידן חביב מדיסק שהיה שם, בדרך כלל הרדיו הוא זה שנדלק ראשון, גם זמן רב לא האזנתי לעידן חביב ודווקא באותו רגע עידן התחיל לשיר ולנגן לי.. אולי היו אילו סימנים? אני לא מאמין בזה.. אבל אולי.. המשכתי בנסיעה לכיוון בית העלמין ובשמים מרחוק ראיתי את הירח, ירח עגול גדול ומאיר בחוזקה, מעולם לא ראיתי ירח גדול יפה כל כך.. הירח ליווה אותי בדרכי לבית העלמין, שם ישבתי בחושך ליד הקבר מנסה להיות הכי קרוב שרק אפשר.. ורק הירח עמד שם והתבונן... היתי גם גיא ודנית בחוף הים, גיא היה כבן ארבע, הינו במים ראינו להקת דגים גדולים וכסופים קופצים מהמים.. היו המון דגים והם קפצו מאוד גבוה. ואז כשנחתו למים החזקתי את גיא חבוק אלי והמתנו לדגים שוב, הגלים התחילו לסעור וכל פעם צפנו ועלינו על גל ויכולנו לראות את פני הים והמתנו ללהקה שתקפוץ שוב, מרחוק ראיתי את הגל הכי גדול שראיתי בימי חיי, קרוב לחוף הרחק מאתנו, ומאחורי הגל לכיוון החוף היו הרים יפים. לפתע הופיעו שוב הדגים הגדולים בצבע כסף מבהיקים עם זנב בצורת מגל, קפצו לשמים ואני וגיא הינו בתוך הלהקה, כל הדגים שחו סביבנו ואנחנו נמשכנו למים, הרגשתי שאין לי כוח יותר ואמרתי לגיא להתלות על הגב שלי ולהחזיק בי חזק, אחזתי בגב של גיא ביד אחת וניסיתי להגיע לחוף, היה מאוד קשה, חתרתי ונאבקתי בגלים כשיד אחת אוזת בגיא והשניה חותרת, לבסוף הגענו לחוף ופגשנו את דנית יושבת על החוף וגיא אמר לה שכמעט הגענו לצד השני.. ודנית שאלה למה הכוונה, וגיא אמר לה לצד שמגיעים כשמאוד עייפים יום שישי עשר בבוקר.. החל לרדת גשם וראיתי את גיא כבן עשר, פנים עגולות והוא חייך לעברי, הגשם שטף אותנו והוא עומד בסוודר כחול ומחייך אלי, שערו שופע ואינו נירטב למרות הגשם, אני מלטף את פניו של גיא והוא ממשיך לחייך.. נכון שאתה אוהב את הגשם אני שואל.. וגיא מחייך אלי.. כן.. הוא עונה.. החלום היה כל כך מציאותי וממש יכולתי לראותו בברור, התמונה היתה חדה ומלאה צבעים, הכל היה ירוק מסביב, בטבע, העור שלו היה בצבע אמיתי, קצת ורדרד, והשיער השחור הבריק בשמש.. לא רציתי שהחלום יגמר, וניסיתי להשאר שם, אבל התמונה של גיא התפוגגה ונעלמה.. והתעוררתי עברו שמונה שנים מאז נפרדנו מגיא, אבל גיא ממשיך להיות שם מלמעלה.. מרחף לו שם גבוה בתודעה שלנו. ומלווה אותנו בדרכנו. יעלי התגיסה לצבא ושירתה כמדריכת אימון גופני בווינגייט, השתחררה, עבדה ואף הספיקה לטיול הגדול, חמישה חודשים במזרח הרחוק, עברה לגור עם ניר ומתמחה ביוגה. מאיה סיימה את לימודי התיכון, התגייסה לצהל ושרתה בקומנדו, השתחררה ועובדת כמלצרית וחוסכת כסף לטיול. נועה פעילה מאוד בצופים, סיימה את שנתה הרביעית בתיכון תיכונט ואף סיימה בהצלחה את מבחן הבגרות הראשון שלה בתיכון. והפכה מילדה לנערה מקסימה. ניצן והילה סיימו את שנתן הראשונה בתיכונט הן פעילות בצופים ושתיהן שרות ורוקדות בלהקת צופי תל אביב, הן הפכו מילדות בנות חמש שנשאת אותן גבוה באוויר לילדות עצמאיות ומקסימות. גיא אמנם לא זכה לראות את כל שארע בשמונה שנים האחרונות, אבל אני בטוח שהוא היה גאה באנשים הקרובים לו ביותר, היה גאה בכל מי שנגע בו בימי חייו. באחיות שלו שהוא כל כך אהב, באמא ואבא שאוהבים אותו כל כך, בסבא מוריס שנפטר 4 שנים לאחר מכן ודבר עם התמונה של גיא כל ערב לפני השינה, בסבא נורברט שהגיע לשנתו ה 91 ושגאה בגיא כל כך, ובסבתא נורית שנפטרה זמן קצר לפני שגיא נהרג. גיא היה גאה בחברים שלו שסיימו צבא ומתקדמים כל אחד במסלול החיים משלהם. תודה לכולכם שבאתם והגעתם לכבד את זכרו של גיא.